שום כלום

הוא לא נבהל כששירבבתי מולו לשון מאיימת , לא כשבמקום עיני שהתגלגלו לריצפה זרם חול טבעוני, נשפך  ומציף אותו עד ירכיו , גבי הכפוף , מפרקי השבורים וכפות רגלי פרסות להן שטופפו מסביבו בחשד לא מנעו בעדו להביט אל מעבר לשם למקום , לחלל בו אני מדלג בין גופים וזמנים ולהבחין בי צל ארוך על אדן חלון מול פנס אני מאיים , יד החושך , זרד דופק על חלון,  חצץ בין שיניים רק כשאני מאוים , הוא הבחין לטוב ולרע שאני חסר זמן , מן הבור התחתון ביותר להכריז על בואי - 

במקום בו אנשים מזהים את קולי כגעיה של פרה הוא שמע שירה ארוכה ונוגה מלאת געגוע אחר , קינת באנשי בלילה , ציפורני מלאות בעפר שדה נטוש, שרוטה מביטה בו בעינים כמו אנושיות מתפזרת בין צללי ערפל, הוא זיהה את המוות הנצחי בי אבל דעך לאורו משרבב בדל מחק ממצחו ומנסה להסיט את עיניו השקופות כשעמד כבר ידעתי מה יצנח מראש, "הגוף שלה מעורער" והנה הוא לא. אבל הוא היטיב לתאר במדויק שאני לא אני לא הייתי מעולם כי בעצם אני מזדחל , כמו שתיאר אותי כמו הנוסע השמיני שבוקע מחזם של אנשים , משכפל, מהדהד אפס צליל וצורה באמת כי אני חולם על כולם מיומו הראשון והמבעבע של העולם הזה  שבעצם אין לו סוף והתחלה אלא מקומיים בלבד לקיום והקשר, 

ובנימה זו כך בעצם גם אני יודע לא יודע מה הוא גן הבדולח שצומח מתחת לאפי אנשים ומה עתיד להתרחש ובמעט הגמור בו, היצור ההפוכי לי ביותר מדלג בין צורה לצורה ואף על זאת יחס קבוע בין צורה לבשר ונימת הקריעה המדויקת בין מגלב ללשון מלחכת עור לוהט וקודח אז ככה בעצם הוא יכול לראות חלקית למה אני מזייפת נוכחות בכלל בעולם.