א. אני צריכה להאבק בנטיה שלי לרצות לטפל בכולם כי אותה נטיה והרצון לממשה הוביל אותי כמעט בגיל 20 וקצת להפוך לדתיה ולהיות רגע אחד לפני חתונה וילדים עם בחור מקסים אומנם שלמד איך מנווטים אצטרולב +גרמי השמים אבל אני כבר לא שם.
הבעיה היא שאני רוצה לנשק אותו, לטפל בו לגעת בו ומצד שני כמו שהוא עדין מדי שיעמוד לו כך סתם בלי קרבה הדוקה, תשוקה חזקה ומגע מהלב -
כשלא נוגעים בי אני לא לא נוגעת , כשנוגעים בי זה לא מספיק חזק ומדויק כשמדברים איתי אין לי מה להגיד כשבמקרה לא שמים לב או כך פתאום אני לא יודעת לסתום וגם לי בצורות משונות יש נטיה חזקה לאמנות ואסתטיקה (שונה מהקסם הצר שלו אבל כמה שאני אוהבת שהוא זוויתי , צר וצריך להרגיש שאפשר בכל רגע להשתין לי בפה שהוא לא מבין) לא פחות. אני פשוט פרועה מדי וחסרת סבלנות בלי משהו שמרכך לי הכל וזה כנראה האלמנט של הצרחה והאגרוף שגורם לדימום מהנחיריים , כחול מתחת לעיינים ושיניים שאני חורקת בלילה עד זוב דם. הוא צריך בשר. יותר בשר והוא כל הזמן נוגע ("בזין" כמו שהוא מבקש ממני לומר) בו ואני אוהבת אותו על זה.
ב. אנזל אמר לי שהוא המשיח , אמרתי לו שאני יודעת אבל כולם קצת במידה והוא הסכים אבל אני מסכימה שיש בו משהו שאף אחד לא יכול לנחש , ולא ראיתי באף אחד שהוא רואה בכל גוש חרא ברחוב יופי אחר , זוהר או קשוח וזה דבר שמכה אותי בתדהמה כל פעם מחדש. הוא נתן לי דוגמאות לכמה יפה העור באור כשהראה לי תמונות שהתוכנה הזו שמקלידים בה מילים ומשפטים מופרכים יוצרת מכאוס עולם חדש ולפעמים מה שהכי יפה בה וזה העניין הרעיונות והיצירה של מי שעומד מאחורי הרעיונות שקורמים עור מחדש, למשל הוא הקליד :"מוות מאוהב" ויצאה מין סצינה ימי בינמית (התוכנה הזו נקיה מדי) של מוות מעוות עם ספירלות בפניו כמו מין ציקלון קטן שמנשק מין אישה בשמלה עדינה שנראית כמו צללית של חתול ושפמנון.
הוא הראה לי דבר יפה שאנשים ניסו להמציא אבל הרעיון יפה יותר מהביצוע :
sea of alien monkeys drinking wine in the style of jackson pollock
והראתי לו את אוסף המפלצות היפה שלי שאהב את חלקן , כמו נשים זקנות מחבקות מפלצות עצובות עם מבט אדיש וחומל בעיינים, הנוסע השמיני הפעם בוראיאציות עם פרחים ומפלצות קטנות כמו חרקים מתקפלות משתבללות בו, שפירית יפיפיה וזוהרת נשענת על פינת בטון וגבס חשוף וחלק מדי , כמו מתכת כל הגוף שלה זוהר וכנפיה עדינות ותמירות, צביר נוצות תרנגולת צף בשלולית דם בכיור מהודר מעט ופטריות מבצבצות מעלים שכמעט שומעים את רחש הפיצוח שלהם מדמדמות מדממות וצובעות את הרקע ביבלות לבנות אדומות ונטיפים בסגול צהוב וכחול משגע משתרכות מעץ ותלויות או מבצבצות מגזע עץ חצי מעוכל.
ג. רק בחיפה תגלה שההומלס השכונתי הוא בעצם מר איקס שגדל עם בן הזוג שלך בשכונה ותמיד היה מתוסבך , יש לו בית אבל כל לילה הוא רב עם אחיו ולכן יורד למטה לישון על הספסל.
אנזל סיפר לי על מלעונות אלימות שרבו בבית הקפה וסיפרתי לו על נערים בני שש עשרה עם כיפות גדולות של ברסלב שרבו וקיללו זה את זה מחזיקים סיגריות , משקאות חריפים משמיעים בקולי קולות טראנסים עם חולצות בצבעים מסנוורים ואחד עדין בצבעים של נינה עם מבט ערמומי שלא פצה פה (אנזל אומר שתמיד יש אחד כזה) השתרך מאחוריהם לא ברור למה ומה מעשיו עם גדוד חלכאים אנושי שכזה.
שיחקתי קצת תופסת עם הכוכב שבהק מעל הראש שלי ואפילו התחלתי לתופף מקצב שעורר בי (על הבטן והירכיים), צילמתי משפחת חזירי בר שעברה לידי והיה לי נעים עד שעברו אנשים.
ד. יש לי משהו עם ישבן . זה נשמע טיפשי אבל מי שיודע להעריך את התחת שלי כמוני מעורר בי מיד הערכה . הוא אמר שהתחת שלי יפה ואוהב לדחוף לי אצבעות לשם וחשבתי כמה זה נדיר כי אפילו לאנזל לא אהבתי אף פעם לגעת באיזור למרות שאת התחת שלי הוא אהב מאוד. רק לאדם אחד לפניו בערך הייתי אוהבת לדחוף לשון ככה וזה היה קשור בעיקר שאהב קודם את התחת שלי ולימד אותי להרגיש בנוח עם זה שתמיד אמרו לי להתבייש בו ותמיד הרגשתי לגביו ההפך.
אני לא אוהבת אנשי שדיים, הם יפים , נעימים , כשהם זקופים זה תענוג אבל משהו בזה יותר מדי מערבי , מלאכותי ואת הכוס מזיינים , על ארבע מזיינים , שדיים בחזיה הם פלחי הישבן וכמו שאתה רוצה לחדור לתוכי ככה אני אליך וכמו ששום דבר בגוף שלך הוא לא חור שחור החורתחת שלך קדוש לי גם וגם , ככה אני רוצה להתקרב אליך מאחור באותה מידה וכל הגוף שלו כל כך יפה אפילו שאני שקועה אינספור פעמים ביום במחשבות על הכאב שלו , איזו תנוחה מצא ליד (עם התחבושת) , אם טוב לו ולמה אני כלואה בגלל העבודה הזו כשאני רוצה להיות לידו ואיתו ולהיות בחורתחת המתוק שלו ולשתות את השתן שלו כל היום. רוב האנשים לא שמים לב , אבל בשבילי זה סימן חשוב ליופי של אדם.
הוא גם חמוד כל כך , כתב לי "סקס" , כתבתי לו שגם אם הוא מרגיש רע זה לא מנומס ואז הוא שאל אם "אפשר להתנשק" . אני לא בטוחה ואולי דמיינתי כי בטעות מחקתי את ההודעה אבל אני חושבת שהוא אמר שנפל והחליק כשניסה להקליט לי הודעה ואולי גלש על הקרח. זה לא הופך את זה לטוב , כי לא רוצה שיסבול כמובן אבל יש בזה משהו מתוק אפילו קצת רומנטי (בע עלי) כי הוא קצת קלאמזי כמוני ודווקא כך ועוד שבוע אחרי שאני בעצמי נפלתי במדרגות ונפגעתי ביד הוא הסתנכרן . אז חייכתי קצת מזה שהוא כל כך מדויק וחד ואני עגולה אבל בסוף שנינו נופלים לאותה מחילה של ארנב ממהר ורציתי לנשק אותו על הפה עמוק כמו שאני לא מנשקת אף אחד ושיגמור לי שוב בין השדיים.
ה.העייפות קצת התמתנה כי דבקתי בשיטת החילזון. הגבתי בקושי (ולאט), עניתי מילים קצרות ואולי הויטמינים ויומיים שינה קצת עזרו להפחית מהעומס עייפות האינסופי שחשתי. קשה לי עם זה אני לא מצליחה לפעמים לעמוד על הרגליים וזה תמיד דופק לי כל תוכנית ורצון לעשות. אולי זה מגיע מבפנים אני עוד זוכרת שכדתיה הייתי מנסה להתפלל 3 פעמים לאלוהים שיקח את העייפות או אותי כי היו שבועות שלמים שלא יכולתי לקום מהמיטה וכלום לא עזר. חייתי בעיקר על כוח הרצון וכשזה מכה בי שוב ופחות מפעם זה מתיש נורא ונמאס לי לחיות על ברזל שמשום מה עוזר לתקופה בכמויות גדולות אבל גורם לנזקים אחרים ולהחליף פתרונות שלא עובדים אלא לתקופה קצרה. אני עייפה ויהי מה כנראה. שיהיה.
נ.ב.
הערה לעצמי , מתישהו אני צריכה לכתוב למה האלוהים היחיד שקיים בשבילי , העתיד , העבר , ההווה וכל צבאו הוא המוות ולא כמו שאנשים חושבים אני מחפשת אותו וחיה אותו אחרת לגמרי בכל צליל ותנועה ולדעתי גם אנזל אבל אני מבכרת את המוות העתיק והרצחני של העולם הישן והוא את המוות הכסוף שיבוא על כולנו ומתרחש גם עכשיו כל הזמן. אנשים לא ימותו יותר והם תמיד מצטערים שהסוף לעולם הם חיי נצח מהסוג שלא ניתן להם לתאר עדין. אולי מתישהו אנסה להסביר למה המוות הוא האל היחיד בחיי ותמיד היה מלווה אותי ומשייף אותי מלידה ונוטש אותי על סיפה של תגלית , בבית היתומים לצוד פרפרים וצלילים , ניצוצות וזרדים למדורה ולהאבק בכל "המחלות" שיהרגו אותי ממילא שוחרי החיים באמת. מעולם לא נטשתי את הזכרון הזה ואת שיר הערש שטיפטף לתוכי (פני נחש). חבל שאנזל תמיד יהיה אויב שלי (והוא יודע את זה) הם באמת לא מבינים איזה עתיד מצפה ליצורים חדשים שהזמן רוקם בצורות אנוש חדשות ואני לא פה כדי לספר לאף אחד שההווה הוא אשליה שאפילו אני לא בנויה לפרום ולהפך אפילו מטרתי להלחם בכולם לקבע את אשליית הזמן לתמיד. אני אפסיד ואף אחד לא יודע כמה ולמה זה צורב כי לא נועדתי להיות.