אני לא יודע למה אנשים חושבים שהם מבינים את עצמם או אותי בטח כשאני לא מבין את עצמי,
למשל אני מהלך ברחוב ומזמזמים לי לפעמים כי רוב המחשבות שלי מופשטות ולא נידונות כלל לתסכול מילולי, דהיינו הן מיקס עשיר או דל תלוי בזמן ובעונה של צללים ארוכים , צבעים , מבעים גופניים ויזואליים שאין בהם אפילו מילה אחת (הכיצד לא אתקשה להשתמש בשפה ובפסיק, נקודה וחיטוב נכון אם לא כך).
אבל לפעמים, לפעמים כ"לעיתים נדירות" (למדי) חולפות בי מחשבות במילים מה שמוזר שהן נארגות ומתחברות בדיעבד לפסיפס צבעוני שלא די באבן אחת בו להשלים תמונה , מין רישתות על טבעי כמעט בצורתו ומובנו שנבנה לחלוטין מתוך התבוננות והגדלה הקטנה הקשבע לצבע ועומק המבט של חלום. רוצה לומר, אני צועדת ברחוב ופתאום שומעת בראש משפט:"הצללים נעים בחול " ומיד לאחר עוד כמה פסיעות קורץ לי קולר של כלב נמוך קומה , קטן והצורה בה שערותיו המתולתלות מחליפות מלל קל עם רוח הערב ואז שוב "ובצרה יצאה אמונתה" וממילא לא אחזור על מירכוז השפתי שעולה נבלע מקיא את עצמו בראשי. העניין שאין אלה קולות שמצווים והם לא זרים המוח שלי כמו שר מרגע לרגע משפטים כמו סתומים ובדיעבד פסיפסי לי מובנת , נהירה אט אט מתוך הלבן השקוף בעיינים תמונה. אז אני משוגעת כי אני משוגעת מדי להבין את עצמי ככה שמי שחיה בתוכי לא אני וגם לא מישהי בכלל .