אני והאנזל פחות מדברים (הוא החליף את סיוון ב-ה הידוע משל אנחנו יותר חמים ולכן יותר קרים בהכרח).
סיפרתי לו קצת על הקשר ורבנו על הא ודא אמרתי לו שהוא ככה כי הוא שונא אותי אותי (דבר שאף פעם לא אמרתי בעבר זה ה-דבר היחיד שלא לומר לא לעולם) והוא אמר שהוא שונא אותי כי אני מנומסת. אמרתי לו שאני מנומסת כי הוא שונא אותי אחרי שהסביר לי אתמול למה לדוש ברגש זה מיותר, לכולם יש אותו כי טען שהוא לא המורה שלי ואני נעלבתי מעצם הרמיזה ואמרתי לו שהוא פשוט היחיד שיכול לחלוק זווית רב רבדית לעולם אז משתמשת בו ובאחרים לצורך זה .
מצאתי תכתובת ישנה בה הוא אומר ששונא אותי כי אני לא אוהבת אותו כשהייתי בגזרה אישיותית (אעלק אישיות) אחרת ונרגעתי יחסית כי זה הביא אותי להשמיד כמעט קשר חדש בבחינת אם לשם הדרדרתי.
היום אפילו החלפנו כמה מילים על -AI שיוצר תמונות , הוא ניסה ליצור "גרונות זכוכית משתרגים אחד בשני כדי להעלם בתוך ענן סופה שחור" (זה החלק האפל שלו כשנוגע יש בו חלקים שאני מצטווחת כי אור מסמא לי את המחשבה) וזה היה כל כך יפה שכתבתי לו שהתיאור טוב בהרבה מהתוצר שנראה כמין חבל טבור ללא דם בין עננים או אולי הצמח מג'ק ואפון הפלא אלרי שהעולם יחלים וצמחים ישתרגו בענק אל תוך עננים מין פוסט פוסט אפוקליפסה (לא מבינה את מושגי הגאולה בשבילי עולם מתפורר זה גן עדן).
הוא הראה לי תמונות מעוד AI ששוברת את הקור הרוסי הקפוא ונותנת שילובים משעשעים של דם ופרצופים מתפרצים חצי קרועים מדממים או עם פה של ליצן נוטף דם בפרצוף שמנמן ושיני מתכת מוארים באור חיוור של שחר מפציע והיה לי נעים גם כשהציג עננים מדממים. היא תוכנית פחות חסודה אבל פחות טובה (מעדיפה את הפנים חמורי הסבר של נזיר רוסי בקתדרלת אבן מהמהמת) והתרגשתי לא מעט.
עליתי הביתה ומחאתי כפיים , כי אני המוות זל העולם הישן אז ברור שהדמיון לא משנה בעולם הבא (העולם הזה) כי הנפש זה הכל כמו שהיה לנו מונולוג דיאלוג למה ההווה הוא פיקציה ודמיינתי פרחים רקובים מלבלבים ורימות מגרדות משטחי בטון מחוספסים והייתי שמחה ככה הזדחלה לי שמחה בלבן של העין בדיוק קצת מתחת לריסים בחיבור צינור הדמעות. הוא כל כך , היא כל כך יפים.
ושמעתי פעמונים סדוקים וצרודים מדנדנים לי בכל הגוף המהמתי מוות כסוף , מוות כסוף בכל הגוף , בצוואר בבטן בעצה (סוג של עצם באיזור האגן) , שרתי ציחקקתי הסוף לנטים , הסוף לנפיחות , הסוף לרדידות של גבוה נמוך מוות כסוף מוות כסוף בכל הגוף , חלל כסוף וטיפת מים קטנה על האף מחסלים את כל השדים שחושבים הם בני אדם באמת , לא נוותר על אחד, כמו שאמר מספיק מבט אחד , גם שקר בעיקר שקר מוות כסוף נאסוף את כולם , אף אחד לא מיותר, אף אחד לא חלול יותר מחלל כסוף בכל הגוף אף אחד לא יברח מהמון מחטים דקיקות , יחסים עקומים מתגנבים אל טוואי השוליים , ארבה מעשי , טוואי משי ושערותיו הצורבות מעשן קטורת תה ופרחים ושולק צבעים חיוורים וסרט שחור לבן מתנגן ברקע מוות כסוף .
אני שמחה, מרוצה, הנני אולי כי הוא היחיד שזיהה את המוות שצף אולי כי הוא היחיד שמבין שיחיד הוא רבים כי איננו יחיד אך אף לא אדם וגם כי המוות הכסוף מורגש בכולו כמו ששאל אותי למה את נמשכת? לא אני לא קיים העור שלי הוא מערכת חיסון, הוא הטעם, אני אדם הפוך ואז אמר אם מה שאני כותב לא יוצר לך ספירלה בכוס , למעשה המילה , הצורה , הסדר הזמן אז אני לא רוצה לא יכול לא צריך וההפך. אין לי יכולת חישה ולא מזמן הוא שטח טיעון מפגר כמו היא מאוהבת בי כי כמו כולן אני מזכיר לה את אבא אז צרחתי עליו קצת ואז שאלתי מה זה להתאהב בעצם ואיך יודעים אבל אולי באמת כי כשלא בו מדובר מאוהבת אבל הרי מעולם לא הפריע לי ששונא אותי בזה אני משגשגת , ביצה חמה , חלמון ביצה סרוחה זה הבית שלי וכל הקווים הסדוקים , זנוחים נוטים אלכסון שטטאינה הכינה באותה תוכנה אז מחאתי כפיים ועכשיו אני שמחה.
בערך.
כשיצאתי מחוץ לזמן זה היום הראשון שחייכתי, הייתי מצטרפת לו יכולתי אבל כולנו אנושיים (גם לאנזל לא עומד הזין לעולם מסיבה) , ביינתים עד שכולם לא מתים הזמן והשעון עוד מתקתק כדי שהזמן יעמוד מלכת מבחינתי הנטל ימשיך ואחיה לנצח עד אינספור מרחבים , אנשים וצלילים ונשבר לי הקלאצ' והגיר משופשף. אבל צברתי מספיק ניסיון תיאןרטי לגבש הבנה פנימית חיצונית לסביבה בזמן שניסיתי להרוג את אנזל שוב ושוב ואף פעם לא הבנו למה הוא לא מת באמת (הבנו אבל דחינו פליאה וסלידה למחר כך)
&bpctr=1664802909וכשעולם התוהו , כך הם כינו אותו מתגלם כמו זחל עש בגולם ומשתרג עוד ועוד קשרים, חיים פועמים של מוות כסוף לנו בראש מתנגן המפץ הגדול (לנו לא למוות הכסוף) של השדים שנשחרר ונחגוג על המבט , העיינים כי לא תהיה מהפכה, טיפת דם לא תישק , לא יהיה על אדם לעולם. הדממה מהדהדת (והוא צודק שלכן אני תמיד מחרידה)