מתישהו אצטרך לתאר את תחושת הדחיה הזו (שמגבילה אותי ולא מענה אותי) מביחד.
אנזל בטח היה מגדיר את זה כתחושה בריאה של צורך אינסופי ביחודיות הפרט.
אבל הדחף הזה של היחד שאני מורגלת בו בהרבה מלבד, ההתרפקות הזו על הזולת , הגוף שמקבל תוואי רבים - נמדד על פיו , נמסך בפיו , נוגעים בעיינים וידיים אין בי שאט נפש גדול מזה.
פרטי פרטי ואם זאת ודווקא כשאני מבושמת אני מדברת ותופסת מימדים ללא הפסק כמעין צחוק בלתי נשלט ופראי , שקודם לאדם אבל כל תנועה היא חריקה , הקאה יזומה שמקומי לא שם.
דודית אומרת, לו יכולתי הייתי שמה מעין ריבוע שחור מצונזר על פני ותמיד הערכתי אותה על כך. זה לא רק ביטחון עצמי זאת רגישות אישית, בעתה מהצורך של האחר לחולל, להגדיר בך דופי ואופי להצטרך לזולת להגדרתך. זה מעורר בי בחילה וסחרחורת. חמורה . עמוקה. נצחית , אינסופית וכבדה .
ואין קול ואין עונה לפחד סתום , עמום עם קווים מאוד מיטיבים וברורים. אני לא ביישנית. לא במובן הקלאסי ותלוי אדם אני יכולה לקלל ולגדף חופשי אני יכולה להיות בוטה ולעבור על גבול בין אישי לא כתוב אבל זה העניין הטירוף הבינאישי כולם מבחינים באטימות , עם האדם הלא נכון זה נתפס כרוחב לב, חוסר מודעות כמעט מגניבות אדישה עם אחר לא נכון עוד יותר זה יתפס כמידה רעה אבל העיקר אני כמו חלק חורג וחורק של הרגע מטורפת עד נואשת לצאת. אין שום דבר מלבד שניים ועדיף אחד והזמן לא מרפא רק מחדד את הבדל השקרים .
העניין הוא שאני לא מבולבלת, לא חלשה , לא טועה בעיני עצמי כי כבר צעדתי שם ואני יכולה לדחות מבקרים כמו אנשים שממלאים לי את הכוס בנימוס בו זמנית וזה הקשה מכולם לדעת דבר מה שנבצר מאחר לא מתוך גאווה מתוך ידיעה חושית וחוויתית שאין תקנה בזמן זה , בעולם זה לדבר. להעמיד פנים שאתה בקצב, בגוף , או לשתות כאילו מכבש הלחצים תם ממך אבל עדין חלק מקיומך. אני חזקה ושבורה . חזקה מספיק לא לספור עצבים רופפים, קרה מספיק לא לבעוט ברגשות מתחלפים , רחוקה מספיק לא לתת תשומת לב לעצמי שצורח אני ואני ואני כל אוני , אמיתית לעצמי מספיק לכבד כל כאב ודמעה, לא תוציאו אותי מעצמי, לא תוציאו אותי מזווית החלום. הכל מאיים עלי ודבר לא יודע שכך.