אני תמיד חוזרת אל השיר הזה , בגלל שיש בי קנאות כמעט דתית לכל אדם , לכל רגע , לכל נשימה ואני רואה את הקנאה הזו חוצה דורות ,
כשאמא הביאה פעם בובת פורצלן שנתנה לה ילדה בבית ספר סבא שלי שבר אותה לרסיסים (והוא לא היה אדם אלים פיזית).
אמא שלי סבלה כל כך ומעולם לא מצאה טיפוס שיכל לשאת את האומץ שלה להפוך עולמות הרי היא באה מבית דתי ועברה בין פנימיה דתית, בריחה ומרד עד שלמדה בבית ספר ערבי העיקר לא בזה הדתי יהודי שעמעם את הפוטנציאל שלה, הסתובבה ברחובות שנתיים העיקר שתוכל להתגייס אפילו אביה הדתי לא רצה שתחזור הביתה, גרה עם אנרכיסטים עם תל אביב ובעצם אני חושבת שאמא שלי היא זו שדחפה אותי למי שאני היום וזה , כמה שלא אהיה שקטה תמיד יש לי משהו להגיד ואף אחד לא יכול לרסן ולרצות אותי באמת לאורך זמן.
אמא שלי קנאית מאוד , כל כך קנאית לנכונות של האדם והמגע שהיא התכנסה בעצמה ואפילו כשדיברה איתנו הייתה נאבדת בתוך עצמה במהרה. הקושי שלה הפך אותה לחלל סגור ומסוגר וחושני במיוחד (מה שהבחנתי בו כבר כילדה) אך למרות זאת היא מעולם לא אהבה לגעת באיש רק אנחנו היינו רשאיות ללוש את גבה ולהרדם על חזה או בטנה וישבנה (שמאוד אהבתי הוא גדול ויפה כמו שלי).
ואני...
גם לי יש את הקנאה שלי. משני הצדדים גם האשכנזים שאצלם מענה לשון זריז ומבט שופט כמעט ברשעות היה מאפיין אבל ירשתי את התום של אבא ורוח ההתנגדות של אמא וגם בזה אני כופרת . כשאני מזהה צליל שאני יודעת שיש בו משהו מעניין אף אחד לא מבין עד כמה ולמה הדרכים הקנאיות והצרות משפיעות עלי והנקמנות כמעט בכל העולם גורמת לי לפתח אמפתיה עמוקה לזולת, כמעט התאהבות מאותו מקום שאיש לא נוגע בו וחייב את המדויק ביותר ואיך הקנאה מובילה דווקא להעדר ממשי של קנאה בזולת כי אם יש בך צליל נכון אני צריכה שכולם ידעו את זה ויאהבו אותך , אני צריכה שמעל הכל תאהב אותי בלי אבל ובסדר , בלי התפשרויות, אני צריכה הבנה ללא פשרות ועם אנזל זה בלט הוא האדם הכי לא סביר למשל לתקשורת ועדין במובן מסוים לא הותרתי לו שנים רבות ברירה ולא נחתי עד שידעתי שהוא בתוכי לגמרי ולא סלחתי ולו לאדם אחד שראה בו פחות ממופלא. בצורה שלי. בדרך שלי שהוא הצליח לראות לפרקים ועדין זה לא זה. אין בעולם אהבה.
השיר נע מתוך מעמקי השינה , השכחה , הצלילים הדם והנקמה והוא באמת משקף את האלימות הפראית בתוכי אבל כמו בשיר ההוא , שמתאר את האהובה ויופיה ומעלותיה אם תצחק במסיבה עם רעיה זעמו של האהוב יגרום לגג ליפול עליה ולהורגה .
אנשים חושבים שאני מרחפת, שאני לא מבחינה בקיומם לפעמים נדמה להם שאני טיפשה מדי ופרה מדי להבין עליהם בכלל דבר מה אבל אני עוקבת בזווית העין בהכל , מבחינה בהכל, ערה להכל ולעולם לא מדברת באמת עד הסוף על מה שאני רואה. אני תמיד שם עם עין חצי פקוחה ורואה הרבה מעבר למילים שמשחררים לחלל.
