שום כלום

התעוררתי בשתיים וחצי בלילה ובמקום לסיים את הספר בקריאה של שעתיים , 

ביליתי קרוב ל-4 שעות מעלה גירה על כל משפט ושולחת לו, והוא הגיב לזה כי הוא מתעורר תמיד בשעות הקטנות של הלילה , שינה כבדה , אולי הפוסטראומה אולי מצב קיומי- 

וסוג של פטפטנו, 

דברנו על שכחה ואני כל כך מאחלת לו להמשיך הלאה (הוא ניסה אפילו לחסום אותי בפעם האחרונה) ושיחות זכוכית אבל לפעמים אני שואלת אותו , מה יש לי להפרד ממך זה נותן את הרושם כאילו אי פעם הכרנו ובכלל הסיבה שלא ויתרתי עליך זה שמעולם לא היו לך אשליות שאתה פחות מלבד, מעולם לא ביקרת אדם אם לא היתה סיבה מוצדקת ואף פעם לא שאלת למה אני כותבת לך (וזה לא משנה אם יענה כמו שאמר לי היום בצורה מסוימת אני מעדיפה שישתוק ויתן לי לעשות את הדיבורים). 

הוא סיפר לי על נער מהקיבוץ, גאון שהיה תמיד הולך לצד המדרכה ולא עליה ולעולם לא מרים את עיניו או יוצר קשר עין שמת קצת לפני מלחמת כיפורים - ירה בראשו והתאבד ועליו הוא חושב כל יום, 

אמרתי שהזכרון שלו מוזר, כאילו לרגע אתה זר ולשניה אחרת הכי מוכר והוא אמר לי שככה זה אצלו - הוא לא זוכר אף אחד בגלל זה הוא לא שוכח לנצח. הוא הציע שאקרא את דיוויד פוסטר וואלאס ושלח לי פרק מספר שלו . 

ביקשתי שיספר אותי , הוא הסכים ונראה לי שיכול להיות נחמד ככה , אכין לו מרק ואולי נראה משהו, זו הקרבה הכי יפה שאני יכולה לומר לו - קח חלק מהשיער שלי, תשמור לך בצד.