שום כלום

משהו אחד באנושיות העמוקה שלו,

אני יודעת ששתיקה מביכה לא הופכת לתרעומת, 

הוא יכול לקלל , 

טועם ודוגם את הצליל שמהדהד מהקיר 

אבל די להזכר במבט הכבד התוהה שלו בחדר 

כי הצבעתי על כף הרגל 

ובאותו רגע 

אני יודעת שהוא מזוכך מטוב לב ופליאה. 

זה לא דבר שאני יכולה לומר אפילו על עצמי, 

רגש רועד מטרגר עד שמחמיץ. 

"

ובהחלט
היכולת להתקרב מבלי למעוך את פרספקטיבת המרחק שמאפשרת לזהות את הזולת כשלם היא שמאפשרת לחבר מבט למגע כדי להתעצם אחד בשני אוניברסלית יותר ולכן הדדי יותר משום שמשמר את מיקומו המיוחד של האדם כחלק מהעולם במקום לתלוש אותו ממנו כדי לחנוק אותו בלעדית אליך
כדי לחוות את האדם מבלי לפרום את רשת ההקשרים היחודית לו אלא להפך דרכה ובשבילה"