אני מת ,
התעוררתי והייתי מת רק לא שמתי לב שהיתי
ועכשיו אני יושב ומקשיב לעצמי מקשיב לעצמי -
בוהה בתקווה בתקרה ועוקב אחרי כל תנועה משיחית מגוחכת של מאמץ העיינים
ואני לבן לגמרי , חלל לבן ושטוח עד שאיזה זר ממצמץ ואז אני מקולף , מגורען ,
תלשו לי את הנשמה עם מצבט
אבל אחרי זה אני נח ואני מחכה למרחב ולזמן ולגוף ואז אני כמעט תקיף , ניצב בחיים של עצמי של זכותי לקיום ואולי זאת לא זכות נצחית.
אולי כל העניין הוא למות כל אדם מחדש ממש ולבחון לחיות מחדש כל מימד וצבע של עורו של הזר התלוש מעורך ,
כמו ברפואה הסינית לאמוד מחלל העין ועצם צבע וגבשושית הלשון את כל העתיד העבר ומה שנח בינהם מתהפך על פניך. אבל איכשהו אני עדין חותך את עצמי בלי להתנשא מדי למוטב בלבד עם פארנויה. זה קשה אז אני יודע שאין לעולם אלא אני ואני ואני בתוכי אבל גם זה מקפיץ את סף האימה לגרוטסקי.
אולי טוב שאנשים נשטפים מעצמם אבל חייב להיות דבר אחר. מן הסתם אבל לחיות אותו זה על סף החותך באמת וזה מתחיל בשבירת תרעומת המבטים.