צבאות ברחשים בראש שלי,
האמת חושבת עליה,
אותו תינוק של אותם השכנים כבר
צורח שעה ללא סוף
ענבלים מוגדרים
פה פתוח
נביחת כלבים
הכל חותך אותי
נעלמתי לה שוב אז היא
אימצה לחיקה
לליבה
את הדוב הרוסי
שיושבת כל יום איתנו במפגש
אחת מהספר הרוסי
שחלק מקורותיה כוללים
אכילת בשר סוס וישיבה
בצינוק רוסי על רקע פוליטי
היא משאירה לי הודעה בווסטאפ
הקול שלה משתפך כמו מעיין ענברים
ניגר מתוק
דומע ערווה וקסם
אז ההפך חושבת על האגרוף החבוט
המבט הנוהה אחרי החלל
הניתוק טעם הדם והזעם בכל תנועה
קלה.
היא כועסת. רותחת. מזמינה בלשונה
ביסודה בתולת ים עם מצבי רוח
שאותם מלוא הירח, סהרורית והיסטרית
קובע . משק כנפיים. עקצוץ מתחת לרגל.
רוצה לטפס מעבר לעצמי אבל לא יכולה.
אני צריכה מנוחה ומה הפה שלי?
מה בוקע ממנו?
מפולת חרקים ומילה עגומה,
עקורה קול נמוך וחירש שלוחש
"אהא אהא אהא" בשפת סתר
שחורה שעוד לא שחטו את צלליה.
לא יכולה.