היה לי יפה.
סיפרתי לו מה שהאהוב שלי אמר שלפעמים הוא מתביית על אנשים ו"עוקב אחריהם בלב" ומפנים אותם אבל הוא מפחד לחקות אנשים כי זה מעליב, לפעמים מחקה במנייארות בצליל או בתנועה כי זה "לא מוזיקלי" ושהלכנו לים וצפנו ליד שובר הגלים ואפילו עקבנו אחרי שחף רעב שתפס דג ואכל אותו על סלע פינה.
והוא כתב לי יפה כרגיל:
[23.8, 11:17] אריה: מה שעושה את ההבדל זה התזמון של החיקוי, משמעותו לזהות, שדווקא היישום שנדמה כעקיף משום שמשוחרר מהתניות המרחב זמן מאפשר אמפתיה תלפטית כדי לזהות ולהזדהות ממש עם מהות הזולת ללא שום כהפשטה של עצם התנועה המבט והקול
[23.8, 11:19] אריה: ללא צורך במימוש החיבור ובעצם כצורך לא לממשו בכלל
הייתי מחקה לנינה את המכוערת שישבה ליד בטוק טוקי בשביל להבין אותה טוב יותר
זה יותר כמו תאטרון או סרט רק שבאוטיזם זה משמעותי כי זה לא אמנותי בכלל
[23.8, 11:20] אריה: אמרתי לה שזה הסיוט שלי אבל מקווה שנינה יודעת לחיות כמוני ללא הקטע הבינארי שלה שאם היא לא משתלבת במסגרת הרגילה היא צריכה מסגרת טיפולית למשל
[23.8, 11:20] אריה: נינה תמיד ידעה לחקות את המטפלות שלה בצורה שהייתה שופכת את הילה ואותי מצחוק
[23.8, 11:22] אריה: אני לא יכול להבין מה הוא אומר כי הוא מדבר כמוך וכמוני
זאת אומרת מוחק את הקול שלו בזמן הדיבור
ובזמן האחרון גם די מתברר לי למה
[23.8, 11:22] אריה: ההארה לעניין התחילה מצליל התערבלות המיים לחור בכיור
וזה יפה כך חשבתי וכתבתי לו גם שהתאהבתי בו מזמן לפני עידנים בגלל שחשב על פנים טנקים כמערכת שיניים שדומה לתנועות מסילות הכוכבים ואת ידיו המשומנות של אבא שלו הוא דימה לחזירים שקופים (אולי חשבנו כך יחד) כמו ברכט ולכלבים חלקים כמו חלוקי נחל הוא אומר שיש עור כחול וחלקלק כמו כריש וכלבים שחורים מתפתלים לו בחלומות בלילות של גרון כואב ולב פועם והוא מרתך סורגים לעגלות קפה בדרך לשארם אה שייח ואולי בגלל זה בחרתי לספר לו על מי שאני אוהבת כי הוא אחד ומיוחד לי בדרך שרק לי מיוחדת ולכל אחד קצת שונה