אז כבר חצי שנה מאז שהקמתי קבוצת טלגרם לקהילת ה-DDLG בארץ. ואיזה מסע זה היה.
באופן אישי, אני מתחברת ל-DDLG כבר בערך עשור. לא ידעתי מה זה, לא הבנתי את זה, אבל ידעתי שזה שם.
בשנים האחרונות גם הבנתי שיש לזה שם, ולאט לאט הבנתי שאני לא היחידה שמתחברת לזה. יצא לי לדבר מידי פעם עם אנשים שחוו את זה וזה בעיקר הדהים אותי לדעת שאני לא לבד בזה. זו הייתה חוויה נהדרת למצוא פתאום מישהו שמתחבר למשהו שהחבאתי. והיה לי את הדחף להכיר עוד אנשים כמוני. לשאול איך זה אצלם ולהבין איך הם מרגישים עם זה, מה הם מימשו ומה לא, מה מסקרן אותם וכמה זה דומה או שונה ביחס למה שאני חווה.
לפני שנה או שנתיים התחלתי גם לדבר על זה כאן בכלוב. היו כאלה שהבינו את זה. הסבירו לי דברים. שיתפו. היו כאלה שהגיבו מאד בביקורתיות (אני אגב, מצליחה להבין את הביקורתיות הזאת. לא סתם לקח לי להתבשל הרבה זמן עם הדדלג, ועד היום הוא בשבילי נושא קונפליקטואלי ורגיש). היו כאלה שאמרו שאני בכלל לא מתאימה לכאן. "אז לאן אני מתאימה?" שאלתי. לא ממש קיבלתי תשובה.
התאכזבתי, אבל עדיין מדי פעם חזרתי לפה. והמשכתי לשאול. ולפעמים המשכתי לקבל "לכי מפה". ולפעמים נתקלתי בדאדיז חמודים אז המשכתי לחזור. אבל עדיין הרגשתי יחסית בודדה ושונה בנוף. וכל הזמן ידעתי, ידעתי ממש טוב שיש פה עוד כמוני.
יום אחד נכנסתי לצ'אט והחלטתי לפתוח לנו חדר. קראתי לו DDLG. וחיכיתי. מדי כמה ימים הייתי פותחת חדר כזה, ומקשקשת עם אנשים שהתחברו או הסתקרנו. זה כמובן לא היה אידיאלי כי היה שם גם את המפגש הבלתי-נמנע עם כמויות של ביקורת ושיפוטיות. לפעמים נעצבתי והלכתי, אבל הרגשתי שיש פוטנציאל, אז לא הפסקתי לנסות. ויום אחד נכנסה לחדר הזה ליטלית חמודה אחת. התחלנו לדבר ולקשקש על דדלג והייתה שם חברות-אינסטנקטיבית ויפה כזאת שיכולה לקרות רק כשיש פתאום שני אנשים עם חוויה כל כך דומה שהמפגש ביניהם מקליק ומתניע חיבור ממקום מאד עמוק. אחרי כמה דקות הגיעה עוד ליטלית. היינו שלישיה. זה הרגיש כיף. היו לי חברות ליטליות. וכל כך שמחתי.
שיתפתי אותן שכבר כמה זמן מרגיש לי לבד, חברתית. ושאני רוצה לפתוח לנו פלטפורמה, שיבואו אנשים. לא כמו בצ'אט, הרחק מהשיפוטיות, מרחב מקבל שיהיה רק שלנו, בלי "מציצנים", שכולם ישתתפו ופשוט יהיו חברים. קהילה.
קיטרי אמרה שזה חייב להיות בטלגרם. אז הורדנו טלגרם והיא עשתה לנו חפיפה זריזה על הפיצ'רים של האפליקציה. הסטיקרים קנו אותנו, הם כל כך יפים. ויש כאלו ליטליים בטירוף. יצאנו לדרך ופרסמנו אותנו בפורומים.
למחרת כבר היינו 20 אנשים בקבוצה. הימים הראשונים היו למידה אינטנסיבית של איך היינו רוצות לנהל את הפלטפורמה הזאת. מלחמת התשה מול גברים שהגיעו כדי לחפש סקס. מלחמת התשה בין העמדה של להיות ליטלית ובין זה שאני פתאום מנהלת של קהילה קטנה. יש אנשים שאיתנו ממש מהימים הראשונים שם (הייתי כותבת שמות אבל אני לא בטוחה אם בא לכם להיות רשומים פה, אבל אתם יודעים מי אתם, היי. אני אוהבת אתכם), יש כאלו שהצטרפו עם הזמן. כולם אנשים מיוחדים, מדהימים, פתוחים ומקבלים. כולם דדלג. פתאום אני מסתכלת על הקבוצה ואנחנו עשרות אנשים וכולם דדלג. ישראלים. דדלג. אני לא לבד, אנחנו לא לבד, יש לנו מקום שלנו!
כעבור כמה שבועות רק אני נשארתי בעמדה של הניהול. כבר היה ברור שהקבוצה הזאת היא חלק מהחיים שלי. מאות הודעות ביום (חלק הותשו מאיתנו, אבל היי, ככה זה ליטלז! מסתבר שלא רק אני חופרת על!), ועם הזמן למדנו יחד איך אנחנו רוצים להיות קהילה. לי היה חשוב מהיום הראשון שהקבוצה תרגיש ותתנהל בשותפות מלאה, אז כולם משתתפים וכולם שותפים, וכולם לומדים יחד את הכיוון המשותף שלנו. ובתחושה שלי, כל אחד מוצא את המקום שלו, וכולנו דומים בטירוף ואחרים לגמרי, ואנחנו מכל קצוות הארץ וגם קצת מהעולם, ומכל הגילאים והמינים והתפקידים (טוב נו, יש פחות מאמיז, אבל אם יגיעו נקבל אותן באהבה). עם הזמן חלקנו התחלנו גם להיפגש ונהיינו חברים גם בעולם האמיתי. לא ייאמן כמעט שאני כותבת את זה. יש לי חברים דדלגיים ישראליים בעולם האמיתי. יש לנו אותנו. ויש מקום שמקבל אותנו כמו שאנחנו, זה המקום שאנחנו יצרנו. וכבר חצי שנה שהוא שלנו. וכשאני איתם אני כמו עם חברים אחרים שלי, רק שיש עוד מימד של שחרור, של זיכוך, של אי-הסתרה, כי מדי פעם יש שיחה שבה רק הם יבינו אותי, ומדי פעם יש בדיחה שרק בינינו אפשר לספר. זה קסום.
מזל טוב, חברים שלי. איזה כיף שכבר חצי שנה יחד.
אני אוהבת כל אחד ואחת מכם ומודה לכם כל כך שבאתם, ועשיתם לי מרחב שאני יכולה להרגיש בו מי שאני. זה היה חסר לי.
