|
|
|
יש טעמים שמגדילים את הדעת ואחרים שמקטינים את הנפש. כשידע לא מצליח להקשיב, הוא הופך למרחק. אך מה שבאמת מרומם הוא לא מה שיודעים אלא האנושיות שנשמרת על ידי ידיעתה. מי שמרגיש יותר מדי לומד להבין את כולם, אך לעתים רחוקות הוא מובן. ואז בסופו של דבר הוא מציע חום מבלי לקבל מעיל. ונותן משמעות לכאב של אחרים בזמן ששלך
(הֶׇאוּצֶר)
ישנן רק שתי אפשרויות בחיים. להישאר לחיות במה שכבר קרה או להיות אחראי לבאות. להתלונן זה להישאר במקום ולזוז זה לשנות דברים. ביום שבו אתה מפסיק להסתכל על החיים שלך כעל של מישהו אחר ומחליט לדחוף אותם לידיים שלך ולחיות אותם כמו שצריך אתה מחזיר את השליטה וסוף סוף מתחיל לחיות
(הֶׇאוּצֶר)
לפני שאתם שוברים את השרשראות שלכם אתם חייבים ללמוד להסתכל עליהן חזיתית להבין ולדעת את צורתם את משקלם ואת הדרך בה הם קושרים אותכם אף אחד לא משתחרר ממה שהוא מכחיש רק מי שמבין את הכלא שלו יכול להתחיל לפתוח את המחסומים והדלתות שיביאו אותו אל המקום המיועד לו. אדישות היא הצורה הגבוהה ביותר לשחרור אבל לא השחרור הנכון. אל תתנו לחוזקם של אחרים להגדיר את השלום שלכם. רק מול מי שמרגישים מולו ביטחון.
(הֶׇאוּצֶר)
אני מסתכל במראה ומזהה את עצמי בסדקים שהזמן צייר. במבט עייף מלראות כל כך הרבה איך החיים מתפרקים ומרכיבים את עצמם בחזרה. חייתי את מה שחששתי. טעמתי את חוט הפחד. ישנתי עם סוג של בגידה בין העיניים שלי. אהבתי עד שאין לי שם או פנים מולי ובכל זאת אני עדיין מחפש את מה שקורס. כמו מי שרודף אחרי ספינה שכבר הפליגה. אנחנו בסופו של יום עור בשר ועצמות. אין מילות קוד במכונות המחופשות לנשמות. אנחנו נשארנו הטעות והפצע וגם הניצוץ. וזה לא ישנה גם לא כל הניסיונות הכושלים להבין אותנו. אני מזהה את עצמי כבן אדם אך בצער זה נעשה הרגל עם תקווה חלודה אך חיה. לא מושלם רק מודע לצורך להמשיך לנשום. ככה זה לחזור משדה הקרב בעזה. גיהנום אמיתי.
(הֶׇאוּצֶר)
יש מיפגשים שלא מרגישים כמפגשים מהרגיל אלא גילויים חדשים ומעצימים. כאילו העולם כותב את הסצינה הזאת כבר שנים בשפה שרק אתם מבינים ועכשיו אתם פשוט מיישמים. וכשהמפגש עובר ומסתיים לו הוא לא משאיר רעש גדול גם אין זיקוקים או מוזיקת רקע שמנעימה את האוירה באוזניים. אבל הוא כל כך חזק שמרגיש כמו וידוי חרישי אינטימי ואכזרי. אכזרי??? כן. במובן החיובי של המילה. והנה כך לא במקרה ולא במזל אתה גורם לה להרגיש את הכח שיש לך. לא הכח שיש לך עליה אלא הכח שלך שהיא בוחרת לקבל ממך. וזה ככה אתה והיא שניים שבעצם אחד שהולכים באותן מנהרות זוחלים דרך אותם צללים עד לנקודה שהיא זוחלת אלייך מרצון לא כדי להציל את עצמה אלא כדי להיות עבורך.
(הֶׇאוּצֶר)
החיים בוחנים אותנו כל יום ויום מחדש. והעולם עם ההרגל המעוות שלו להציף אותנו בחדשות רעות לא עושה כלום חוץ מלהזכיר לנו עד כמה התקווה יכולה להיות שברירית. קל לומר לא לתת לחלומות שלך למות אבל זה לא. זה לא קל להאחז במה שאתה אוהב בתוך כל הרעש והעייפות היומיומית שדורשת מאמץ שקט. את ההקרבה רק מעטים רואים וויתור מתמיד על תענוגות מיידיות שמבטיחים הקלה חולפת. זה לא קל אבל הם הצרכים שלנו. ובעולם שלפעמים נראה שלוקח מאיתנו הכל הם עדיין שלנו. הכי אינטימיים הכי עמוקים והמימוש שלהם נותן לנו חיים.
(הֶׇאוּצֶר)
מהי כמיהתך ילדה? יכולה את להיות קשובה אלי ואפילו תנאי לא אדרוש. בחירתך תבוא באומץ לב והמחיר לכך אינו נדרש לשום אשראי. הוא אינו סחר חליפין בשום צורה. אז אימרי לי ילדה מהי כמיהתך אל מעבר לאופק שלעולם ישאר מושג עבורך? כשאת במבט עיניים קדימה אף באותה התמסרות שאת בוחרת בה בדרכך ועבורך. עם האחד אשר יהיה נאמן לאיברי גופך השוקק ומשתוקק למגע.
(הֶׇאוּצֶר)
אם את רוצה לדעת מה אני אוהב את צריכה לדעת ולהבין שכשאני רוצה לומר לך שאני אוהב אז פשוט אני מניח או מנחית את היד החמה שלי על קצה ישבנך. את תלמדי ותכירי את תנועת החיבה הזו תביני תוך כדי הרגשה פיזית שאצלי קל מאוד להראות אהבה ואני גם מראה את זה מכל הלב.
אהבה ורגש לא אצל כולם זה אותו דבר יש כאלה שזה עובר בעיקר בלב ואצלי זה קצת שונה. אז כשתרגישי את המגע שלי על הישבן שלך אל תשכחי שזו אהבה.
(הֶׇאוּצֶר)
ויש את המכות שנוחתות על הגוף ללא אזהרה מוקדמת ללא הכנה אבל גם מהם ההתענגות היא עילאית. אפשר לבחור שלא לחכות למכה נוספת ולהנות מההפתעה כשזה בא ונוחת על הגוף ואפשר להמשיך לצפות לעדינות שתרגיע את הגוף בליטוף והחיבוק של אחרי. למרות שאין נסיבות חד משמעיות שדוחפים את הרצון שלך לקבל את את זה חזק ובכל הכח זה מה שטבוע אצלך עמוק במחשבה. לכאוב ובמקביל להנות גם מהרכות האנושית שבאה במקום שאחרים השאירו חורבות. זה גם סוג של אומץ וגם תהליך עם עצמך.
(הֶׇאוּצֶר)
אמונה בעצמך לא תמיד באה מאהבה עצמית לפעמים היא נובעת מעייפות. הכח להמשיך לנוע קדימה גם כשאתה לא משוכנע שזה נכון גם כשאתה גורר יותר ספקות מאשר ודאויות ובכל זאת הזמן חושף אמת שקטה. כל היעדר שלא באמת הרס אותנו כל נפילה שפגעה בנו אך לא הרגה כל תבוסה שלא הצליחה להסיר את הרצון להמשיך בונה אותנו מהבלתי נראה. זה לא שאנחנו חזקים עכשיו כי החלטנו אנחנו כך כי אין ולא תהיה לנו ברירה אלא להתנגד למה שלא עושה לנו טוב. הבלתי מנוצח האמיתי אינו צוחק מתרברב או שמח לאיד הוא מראה למביטים בו מהצד שהדרך של שתיקה חזקה יותר מהתבוססות ברוע. ונותן לשקט להוציא את הכח האמיתי כדי להעניק ממנו למי שנמצא איתו.
(הֶׇאוּצֶר)
