לפני 8 שנים. יום שבת, 12 באוגוסט 2017 בשעה 12:14
כשלמדתי איך לאהוב את עצמי,
כל הוויתי שיתפה פעולה,
גם גופי.
האהבה שלי לעצמי הוקרנה כלפי חוץ.
הליכתי השתנתה
מנגררת
למלאת כוונה ונוכחות.
ידיי התנופפו בהרמוניה
לצד גופי המתנועע מצד לצד.
לצד רגליי שפסעו יציבות כסלע,
נוטעות שורשים
אל תוך עומק האדמה.
ולרגע,
כשראשי הזדקף גבוה למעלה
כשגבי התיישר
כשעייני הפסיקו לבהות ברצפה,
והיישירו מבט לכל העוברים ושבים,
הרגשתי מעט אשמה.
איך אני מעזה לאהוב את עצמי,
כשמסביבי אנשים עם הליכה נגררת
ללא כוונה וללא נוכחות
הידיים לא יודעות את מקומן
לצד רגליים שנראות
כאילו עוד שנייה וקורסות מהכובד
הראש לכיוון הרצפה
ואף אחד
לא מיישיר אליי מבט?