יושבת לי בים.
עד לא מזמן זה תמיד היה מרגיע אותי.
הים היה נוגע בי, מאחד אותי עם הרגע הזה.
הים היה מאוד סוער היום, הרבה גלים ותנודות.
דגל שחור.
נשכבתי כאן, על החוף.
מגבת לבנה.
מתעטפת בשחור.
לא רוצה להרגיש, לא רוצה לגעת.
אין בי גלים, ואין תנודות, אין שום תגובה לחיים.
אם הייתי צריכה לבחור ים שמאפיין אותי כרגע,
אז הייתי ים המלח - מוות.
ברחתי לנייד במקום להתחבר לטבע, הפעם לא הצלחתי לגעת בכאן ועכשיו.
דבר מצחיק קרה בזמן ששכבתי על החול, כאילו שהטבע הרגיש שאני בורחת ממנו .
הים היה כל כך גועש שהמים הגיעו עד אליי באיזשהו שלב, הרטיבו לי את המגבת לגמרי.
הייתי בהלם, התעצבנתי -
הופה, תגובה.
הייתי כל כך רחוקה מקו המים , המים יצאו מהגבול שלהם והציפו אותי, ככה כמו שאני עם הפלאפון בידיים שלי.
כאילו הסחף אומר לי " על הזין שלי הבריחה שלך, יש כאן געש, תתמודדי! "
והנה אני כאן, אחרי שהיקום ניסה לגעת בי.. אך ברחתי מהמגע הזה.
זרקתי את המגבת, התיישבתי על כיסא, ככה המים לא יגיעו עד אליי.
הים עדיין גועש וסוער, מדי פעם הגלים חוצים את קו המים וכמעט נוגעים.. אבל לא.
ואני מרוחקת, על כסא.
אין בי גלים, ואין בי תנודות.
רק כלום.
ריק.
מוות.
