כשהתחלתי ללמוד לגלוש, ניסיתי לייצב את עצמי על הגלשן.
היה לי קשה ומפחיד למצוא איזון בתוך משהו כל כך גדול ועוצמתי.
ניסיתי להבין מה החוקיות כאן.
ברגע שהבנתי שאין חוקיות, שהים לא בדיוק שואל אותך איך ומתי יגיע הגל הבא והאם זה מתאים לך.
הבנתי קודם כל שיש לי אפס שליטה במצב.
אני לא יכולה למנוע מהגלים להגיע או להבין מה יהיה גודל הגל הבא ומאיזה כיוון יגיע.
הרוח הלוחמנית שבי שרצתה לשלוט בכל סיטואציה, התעייפה מהמאמץ להתנגד ונכנעה לטבעו של הים - להיות בלתי צפוי.
שכבתי על הגלשן, וויתרתי על השליטה ובהרגשה שלי, הפכתי להיות חלק מהתנודות של הים.
במקום לנסות לנתח ולהבין אותו, הרגשתי אותו.
זה די מרגש להתאחד עם הטבע.
הרי ברור שזה מפחיד למצוא את עצמך מול גל אימתני והאינסטיקנט הראשון יהיה לברוח.
אתה תמיד יכול לנסות להתנגד ולברוח אבל מהר מאוד תבין שאתה שורף המון אנרגיה חיונית ומתאכזב בכל פעם שאתה מבין שזה בלתי אפשרי(וגם כי הבריחה שלך יוצרת עוד גלים שפאקינג מתנפצים עלייך, לא נעים בכלל)
ומה יקרה אם תבחר פשוט לשחרר ולצוף?
כשאתה צף, לגוף שלך אין משקל.
באורח פלא גם אין מחשבות.
זה לא מעניין את הים מי אתה, או איפה אתה צריך להיות בעוד שעה מעכשיו, או כמה חבל שפעלת כך ולא אחרת.
לזהות שלך אין שום חשיבות.
כשאתה מתאחד עם הטבע, כשאתה צף מעל הגלים ,
אתה כלום ושום דבר.
מתוך הכלום הזה, שלווה מדהימה מתפשטת בכל הגוף שלך.
בכל רגע שאתה מוותר על שליטה,
מניח בצד את הפחד להיפגע,
אתה אמנם מסתכן בלהיות פגיע,
אך באופן פרדוקסלי
להיות פגיע זו הדרך היחידה להתגבר על הפחד להיות פגיע.
פשוט לשחרר....ולצוף.
וכמה כיף זה לצוף, הא?
