הרגשתי בנוח עם זה שאנשים חשבו שאני מוזרה או יוצאת דופן ,כי השלכתי את זה על הבדסמ.
למרות שבהגיון שלי ידעתי שלאף אחד אין מושג שאני בסצנה, הרגשתי שלמה יותר עם עצמי כי השלכתי את המוזרות שלי על הבדסמ.
הרגשתי שאני בסדר עם להיות שונה כי יש פן בחיים שלי שהופך אותי לשונה ויוצאת דופן.
אני רוצה להגיע לאותו המקום ולהיות שלמה גם בלי שיש משהו חיצוני שעליו אני יכולה להשליך את כל החלקים החשוכים שלי.
אני רוצה שגם אם יחשבו שאני מוזרה, זה בגלל שהייתי שקופה עם אנשים לגבי מי שאני באמת, ולא בגלל ששיקפתי להם צד בפרסונה שלי והשלכתי עליו את כל מה שלא מתאים לי לקבל בעצמי.
העדפתי לחפש דרך בה החברה "תדחה" אותי בגלל אורח חיים מסויים שבחרתי,
העדפתי להרגיש שהחברה דוחה אותי כשאני חלק מקבוצה כדי להמנע מהפחד הכי גדול שלי, להמנע מהפחד שידחו אותי בגלל מי שאני בזכות עצמי, כשאין אף אג'נדה או קבוצה שעומדת מאחורי.
כשהוצאתי מחיי את הפרק הבדסמי, כך התפורר הביטחון העצמי השיקרי שטיפחתי לעצמי,
לא היה כאן שום בטחון ב"עצמי".
פתאום, כשלא היה לי על מה להישען , על מה להשליך, לאן להפנות אצבע מאשימה ולהגיד "תראו, זו לא רק אני המוזרה פה!",
נשארתי לבד להתמודד עם כל החלקים החשוכים שבי.
וכשזה קרה, למדתי להעריך את עצמי בזכות מי שאני, כשאף אחד לא עומד מאחורי , מעודד אותי ומדריך אותי מה נכון ומה לא.
בניתי לעצמי את סצינת ה"אני".