יש לי הרגשה שהרבה אנשים לא יאהבו לקרוא את מה שרשום כאן,
אך מה לעשות שהאמת מכאיבה.
בכל פעם שמשהו מרגיז אותך, מכעיס, מאכזב, מעציב,
דע לך שנפגשת עם עצמך.
שמישהו הציב לך מראה ולא אהבת את מה שראית שם.
אף אחד לא יכול "לגרום לך" להרגיש משהו.
רגש זו חוויה פנימית ושום גורם חיצוני לא יכול להפעיל עלייך כוח כזה.
יש לקחת אחריות על הרגשות שלנו , לנסות להתאפק בכל פעם שאנחנו רוצים להפנות אצבע מאשימה ובמקום זה,
להתבונן פנימה.
הכי קל להתיימר להיות אדם כנה ואמיץ,
אך מה קורה ברגע האמת בו אתה עומד במבחן?
דע לך, שבכל פעם שפעלת מתוך כעס, העברת ביקורת, התאכזבת, בכל פעם שפעלת מתוך קינאה,מתוך פחד, נטרת טינה,
זה בגלל שעצמת את העיניים ואטמת את האוזניים לאמת.האמת שלך.
הרגשות האלו הם הסחת דעת של האגו שמפחד לראות את עצמו.
כל בחירה שלנו לפעול בהשפעתם, מתבטאת בהשלכת אשמה על גורם חיצוני כאחראי לתחושתנו השלילית.
מה שאומר, שכשאתה פועל מתוכם, אתה מתנער מאחריות על משהו ששייך לך.
אתה בורח מתחושת חוסר כלשהי.
כמו שאמר מאיר אריאל:
" אדם צועק את שחסר לו,
לא חסר לו, לא צועק"
אז לא.
זו לא בת הזוג שמעצבנת אותך,
ולא הבוס,
לא השכנה,
לא אמא שלך,
ולא זה שחתך אותך בכביש.
זה אתה שמעצבן את עצמך.
אז מה אתה בוחר לעשות בפעם הבאה שתכעס?
לברוח ולהאשים?
או לנצל את ההזדמנות כדי להסתכל לעצמך בעיניים,לראות את האמת ולגדול?
