תמיד הייתי הילדה החדשה בכל גן ובית ספר.
היינו רגילים לעבור כל כך הרבה עד שאני לא יכולה לספור ב2 ידיים את כמות הפעמים שעברנו.
מעיר לעיר,
מגן לגן,
מבית ספר לבית ספר,
ממוכר ללא מוכר
כל פעם שוב ושוב מחדש.
התהליך של ההתאקלמות,
ההזדמנות להתחיל מחדש כל פעם,
הריגוש והציפייה.
מאז שאני זוכרת את עצמי,
תמיד אהבתי להיות בתנועה.
את אורח החיים הלא יציב המשכתי גם בחיי הבוגרים.
אם לא מצאתי את עצמי אז קמתי ועזבתי,
בלי סנטימנטים.
אורזת תיק וממשיכה ליעד הבא.
במערכות יחסים, בעבודות, במעברי דירה.
תמיד חשבתי שיש בי משהו לא בסדר.
שיש בי משהו דפוק אם אין לי יציבות בחיים.
ואז הבנתי שאין אף אחד שמסתכל עליי מהצד ואומר לי איך נכון לחיות את החיים שלי או לא.
וגם אם פעם חשבתי שזו בריחה,
אז היום סבבה לי עם הבריחה הזו.
הבריחה הזו היא בחירה.
בחירה לא לעמוד במקום ותמיד להיות בתנועה.
עכשיו אני מבינה למה אני מרגישה פרץ של אושר טהור בכל פעם שאני בנסיעה ארוכה, מסתכלת על הנוף שמתחלף סביבי ללא הרף.
שם אני מרגישה הכי בטוחה, הכי אני.
לפני 6 שנים. 27 במאי 2018 בשעה 10:31
