אני אוהבת לחבוש את הכובע של אלוהים.
להיות תמיד זו שמבינה את כולם ורואה את התמונה הגדולה.
זו שתמיד מנסה למצוא את הטוב בכל סיטואציה ותמיד להיות בצמיחה.
זו שמאפשרת תמיד לכולם להיות הם,
לא משנה מה עובר עליהם.
זו שמנסה תמיד לא לקחת שום דבר באופן אישי.
זו שתמיד מודעת לעצמה ולסביבה.
לאחרונה, החלטתי לאפשר לעצמי גם להיות בן אדם לפעמים.
לאפשר לעצמי להיות מבולבלת.
לא תמיד לבחור באפשרות שמיטיבה עם כולם.
לאפשר לעצמי לטעות כמו שאני נותנת מרחב לטעויות של אחרים.
לאפשר לעצמי להיעלב גם אם לפעמים זו אי הבנה.
לאפשר לעצמי לא להיות בצמיחה כל הזמן, לפעמים לתת מקום גם לילדה הקטנה שסתם בא לה תשומת לב עכשיו.
לאפשר לעצמי לפעמים לפעול מתוך דפוסים ישנים.
לאפשר לעצמי לא להיות כל הזמן בתזוזה,
מרשה לעצמי להיות גם קצת עצלנית.
לאפשר לעצמי לא תמיד להיות מודעת ולראות את התמונה הגדולה,
לפעמים גם לראות רק את עצמי.
לאפשר לעצמי לא תמיד להבין את כולם,
לפעמים גם להיות קצת אגואיסטית.
לאפשר לעצמי לא תמיד לחייך,
מותר לי לפעמים גם להיות מצוברחת.
לאפשר לעצמי לא לחשוב על ההשלכות,
לפעמים פשוט לזרום עם מה שבא לי עכשיו, גם אם אין בזה טיפת הגיון ומחר אצטער על הבחירה הזו.
לאפשר לעצמי לא תמיד להיות נחמדה לכולם אם עובר עליי משהו,
לתת לאחרים גם להבין קצת אותי.
לאפשר לעצמי לפרוץ בבכי גם אם אני בחברה ואפילו אם זה יגרום לאי נוחות לאחרים.
לאפשר לעצמי להפסיק לנסות להיות הדבק של הכל ולפעמים לתת לדברים להתפרק.
לאפשר לעצמי לבדוק את העקרונות והמוסר שלי ועד כמה הם באמת חשובים לי,
לבדוק את הגבולות שלי עם עצמי.
לאפשר לעצמי גם לפעמים לצאת מהקווים המנחים שטיפחתי,
ממש כמו ילד שצובע בהנאה.
אני אוהבת לחבוש את הכובע של אלוהים,
ולפעמים מרשה לעצמי להוריד אותו
ופשוט להיות.