לכל אחד יש את השפה הייחודית שלו.
אנחנו משתמשים באותן המילים בשביל לתאר רעיונות שונים לגמרי.
המילים הן לא העיקר, אם כי מה שהן מייצגות עבור כל אחד מאיתנו.
בשביל להבין את איש השיחה שלנו, לא די לקלוט את המילים שהוא בוחר להציף אל השיח.
בשביל להבין אחרים עלינו להניח בצד את התפיסה שלנו ולהשאיל לזמן מוגבל את התפיסה של אחרים.
אין מקום לאגו בנקודה בה אנחנו מנסים להבין זוית של אדם אחר.
לכן, בכל פעם שאנחנו עומדים בפני קונפליקט עם אדם אחר, עלינו לשאול את עצמנו מה המטרה שלשמה התכנסנו.
האם אנחנו מעוניינים לצבור כוח על חשבון האחר או שמא אנחנו רוצים לחתור לכיוון הבנה?
זה תקף גם לגבי הקשבה.
אין טעם בלהעמיד פנים שאנחנו מקשיבים.
הקשבה אמיתית נעשית לא רק עם האוזניים.
בשביל להקשיב באמת צריך להיות נוכחים לגמרי, לחוות את הסיפור מחדש ביחד.
ומה יכול להיות יותר כיף מלהקשיב מכל הלב ובתמורה לקבל עוד פרספקטיבה על החיים?
למילים יש כח עצום אך לפעמים לא די בהן בשביל להרגיש את האדם שעומד מולנו.
הקשבה אמיתית מתרחשת במקום שנמצא מעבר להבנה שפתית.
מילים הן לפעמים רק הגדרות (מלשון גדר).
ומכיוון שלכולנו יש הגדרות שונות , נדרשת מאיתנו הבנה ברמה אחרת.
המסר שלנו לאחרים לפעמים נבלע בין המילים שנזרקות לאוויר ללא כל מחשבה תחילה.
לכן, ברוב המקרים , המילים הופכות להיות אמצעי להסוואה את מה שבאמת יושב לנו על הלב.
בשביל להבין אחרים באמת, עלינו לתת פחות תשומת לב למילים שנאמרות ויותר תשומת לב לכל מה שדווקא לא נאמר.
כן, בדיוק זה.
להקשיב לשתיקה.
לקרוא בין השורות.
לפעמים אנחנו כל כך מתעסקים במילים שאנחנו שוכחים להתבונן בכל מה שנמצא מסביב.
בשפת הגוף, בטונציה, בהבעות הפנים, באנרגיות שהאדם משדר לנו, באינטואיציה שלנו.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים,
ולפעמים אלף מילים לא יכולות לתאר את התמונה הגדולה.