חתולת צמרת

אמצע היום, קר בחוץ, 0 מעלות, ואני בתוך סטודיו גדול ומואר קצת יותר מדי, מחומם להפליא מהסקה אירופאית תקינה ומאסופת הגופים המתנועעים והמזיעים בו. 

משהו כמו 40 אנשים, נשים וגברים, צעירים וגם כאלו שפחות, כולם מקשיבים למורה שלקראת הסוף מתחילה לתופף על גופה עם כפות הידיים.

כולם עושים כמוהה, בלי להרהר אפילו לרגע, באופן כמעט מוכני מכים-מאבקים את עצמם בעזרתם. ״תרגישו כאילו מישהו אחר עושה לכם את זה״ היא צועקת מבעד לקולות התיפוף ו80 זוגות ידיים מכות מרצונן החופשי על 40 גופים משתוקקים, נכונים לקבל. ובמשך 60 שניות מתוקות אין כלום בעולם חוץ מהמרווח הקטנטן בין מכה למכה.

ואז נגמר, ו40 אנחות הופכות לאחת, ואני סורקת את הפנים הסמוקותמסופקות של סובבי ומחייכת לעצמי.

כולנו חיות

חיות מטופשות מקסימות שבסך הכל צריכות שמישהו יאבק אותן. וכל הלו”זים, השאיפות, התכנונים, התארים, המשכורות מסתכמים לרגע בעור בוער ואדום ובשר חי וצמא.