כמה פעמים נמאס לך להיות האישה החזקה שמתקתקת בלי הפסקה -
ורצית להרגיש קצת ילדה מטומטמת שמשחקת עם הדאדי שלה על הרצפה?
כמה פעמים נמאס לך לדאוג לעצמך, לשרוד, לרוץ להחליט מה נכון,
ורצית שמישהו יטפל, יקלח, יאכיל וישכיב אותך לישון?
כמה פעמים השנה רצית לעצור רגע את האוטומט, את השגרה, את המרוץ
ולחקור את עצמך באמת?
לתת למישהו אחר לגלות עליך את מה שאולי את בעצמך עדיין לא יודעת?
כמה פעמים רצית להפסיק לצבור בפנים
ולשחרר את ההר געש שבך עם קצת כאב, השפלות, אלכוהול וזיונים
כמה פעמים רצית באמת להתפרע?
לצאת למסיבה כמו זונה שובבה, להרגיש מוחפצת, נחשקת וחופשיה.
לשבת במסעדה שווה עם פלאג בתחת כשאת רטובה
או לרטוט באמצע טיול מצעצוע שמופעל בשלט רחוק בהפתעה.
כמה התדמית שלך בחוץ, ובפנים
מונעת ממך לגלות בעצמך עוד צדדים?
כמה את חושבת על להפסיק לשמור בבטן, להיות הליידי שמצפים ממך, לנסות לא להרתיע
ולהיחשף באמת? לתת למישהו לראות אותך בדיוק כמו שאת רואה את עצמך
עם כל הדפקט, החולשות, הסטיות, המשיכה לאסור
לדעת שאין באמת שיפוטיות, ביקורתיות או מחשבה רעה
ועכשיו השאלה החשובה ביותר:
כמה נתת לעצמך באמת את מה שאת צריכה
בלי לפחד שתיפגעי, שתאבדי, שלא תוכלי לחזור אחורה או שלא תרצי להתקדם קדימה?
בלי לחשוש מכוונות נסתרות, מציפיות מוגזמות, ממה יחשבו ומה זה בעצם אומר עליך?
בלי מעצורים מדומיינים מהעבר הלא רלוונטי או מהצפייה לעתיד לא ראלי?
כי דווקא עכשיו, חשוב שתדעי
את יכולה לקבל הכל
רק אל תפחדי.
