פרק תשיעי
רבת-המשרתות הייתה כולה חרדה ועצבנות:
"אתה ניגש לכל אחד מהסועדים בתורו ועומד לצדו עד שהוא מתכבד במה שיש לך להציע במגש. הסדר הוא כזה כמובן: הגבירה ואחריה סר בשולחן הגדול, ורק אחר כך, גל, עדן, ואז אסי, בשולחן הפלסטיק המתקפל הקטן, כל אחד מהם בתורו. אני תורנית היום אז אצטרף אליהם אחרי שאוודא שהכול לשביעות רצונם. אם אני לא אומרת לך אחרת, אתה ממשיך לעמוד מאחורי הגבירה לאורך כל הערב. במידה ומישהו מהסועדים ירצה ממך משהו, אתה עוזב את חדר האוכל רק אם וכאשר היא מסמנת לך שזה בסדר, ברור?"
"כן גבירתי" מיהר לענות, כמעט מתעלף מרוב רעב אבל מבין שהוא את ההזדמנות שלו לאכול פספס, לפחות לזמן הקרוב.
הוא יצא מהמטבח בדרך לחדר האוכל, מתנודד קמעה וכמעט כורע תחת כובד המשקל שנשא על גופו, שלא לדבר על הרעב שעכשיו כבר טשטש אותו לגמרי. אבל אם הרגיש מטושטש ולא יציב כשפסע אל תוך חדר האוכל, המראה שקיבל את פניו כשחצה את המפתן, ניער אותו מהחולשה שאחזה בו כמו סטירת לחי מצלצלת או דלי מי קרח קפואים שמחזירים אל קרקע המציאות.
אל שולחן ענק שהתארך כמעט לאורך כל הקיר החיצוני של חדר האוכל, שולחן לבן וחגיגי שהבריכה שהשקיפה פנימה דרך קיר הזכוכית והמדשאה המושלמת שמסביבה שימשה לו כרקע מרהיב, ישובה הייתה אלוהיו על כיסא מלכות מוגבה מעם, בבגד הים הלבן המרהיב שלה, קורנת משיזוף קל, שיערה הגלי המוזהב מנצנץ באור הערביים הדועך, כאילו משאילה ליום את קרני האור האחרונות שלו. היא הייתה שקועה בשיחה ערה ומשועשעת עם בן זוגה, שישב משמאלה על כיסא רגיל ולפיכך היה צריך לשאת אליה את עיניו לאורך כל השיחה, למרות המטר תשעים לפחות של גובהו. על מפלס נמוך יותר בקדמת חדר האוכל, לשולחן פלסטיק לבן קטן, כזה ששמור לילדים במסיבות ימי הולדת רבות משתתפים, הצטופפו גל, עדן, ואסי, שקועים גם הם בשיחה קולחת, צוחקים ומפלרטטים זה עם זה, גם אם בקול מדוד במשורה, שלא להפריע את שיחת האלוהית ובן זוגה.
לגו צעד לאורך חדר האוכל, ערני לגמרי פתאום ומגורה כולו, מודה מעומק לב על המגש העמוס מזון ושתייה שכיסה עכשיו את מבושיו והסתיר אותם מעיני כל. הוא לא היה צריך לשחזר את ההוראות של רבת-המשרתות כדי לדעת שקודם כל עליו לגשת לאלוהית. זו, מבלי להסתכל עליו בכלל, מדברת כאילו בינה לבין עצמה, אבל הלכה למעשה לבן זוגה, בחרה בטון מתפנק מה תאכל ומה תשתה, ובן זוגה זינק מתוך המושב שלצידה כדי להניח לפניה על השולחן את המנות שבחרה. רק אחר כך, למראה הנהון שבע רצון מצידה, ומתוך תשומת לב מלאה להוראותיה, בחר מתוך המגש את המנות שהיא הורתה לו שייבחר עבור עצמו.
לגו לא העז לזוז מקרבתם עד ששמע את סר אומר לו "תודה לגו. אנחנו סיימנו בינתיים. גש לשולחן של עדן, גל ואסי. הם יודעים בדיוק מה מותר ומה אסור להם לקחת. תעמוד לרשותם. אם נצטרך אותך נקרא לך. משוחרר" ובעוד לגו מתרחק מהזוג המלכותי חזר סר מיד, בלי להמתין שנייה, לשיחה הערה עם האלוהית. הוא שב להתבונן לה ולהקשיב לדבריה בחרדת קודש, מגניב רק מידי פעם טעימה או לגימה מארוחת הערב שלו, לא באופן ספונטאני או מקרי, אלא אך ורק כשהתירה לו לעשות זאת, בהנהון ראש מהיר, כמעט בלתי מורגש, כאילו במסגרת איזשהו קוד פנימי שהיה קיים ביניהם והיה ברור עד הסוף רק לשניהם.
פרק עשירי
לגו עמד לרשותם כל אותה ארוחה.
"לגו, בוא הנה!" והוא מיהר לאסי שהרים פחית קולה מהמגש.
"לגו, בוא שנייה" והוא מיהר לעדן, שנתנה לו להמתין לצידה, ברגליים מפושקות, מבט מופשל, במשך דקה או שתיים שנראו לו ארוכות כמו נצח, ממתין לה בזמן שהיא מתלבטת. "האמת, אני מה זה מפוצצת, אבל בא לי משהו לקינוח...לא יפריע לך לבדוק אם יש משהו מתוק במטבח, נכון, מתוק?"
ה"מתוק" הזה שלה, זרה לו מלח על הפצעים. היא יכלה להיות בתו, בוודאי סטודנטית שלו, אבל כאן בתחומי הארמון הוא היה כפוף לה, נחות לה, תלוי במוצא פיה, והרגיש חלש כל כך, תמיד, ביחס לכולם, אפילו מולה, שהייתה שפחה בעצמה, עם הקולר הוורוד מסביב לצווארה שהבהיר מי היא ומה היא, ובפני מי היא נותנת דין וחשבון. מעמדת הנחיתות שלו אפילו ההחלטה אם לציית לה ולעזוב את חדר האוכל או לדבוק בהוראה הראשונית של רבת-המשרתות שלא לעזוב את עמדת השירות בחדר האוכל, הייתה ממנו והלאה. הוא הרים מבט מפוחד לשולחן הראשי, המוגבה, לעבר האלוהית. היא הייתה שקועה בשיחה עם סר, מתעלמת ממנו לחלוטין כמו שעשתה לאורך כל הערב פרט לאותם רגעי חסד בודדים שבהם קראה לו לבוא אליה עם המגש כדי שתבחר דבר מה מתוכו. כשסר לחש לה משהו על אוזנה, מעיר את תשומת לבה אליו, היא העיפה אליו מבט קצר רוח, ובנפנוף קצר, כמי שמכבה או מדליקה מתג, שחררה אותו למטבח.
לגו קרטע לשם במהירות, מבויש. המטבח היה ריק. לא היה לו מושג היכן נמצאת רבת-המשרתות, או אפילו אותו ידוען מיסטרס-שף שהוא ראה שם לפני הארוחה. הוא החליט לבדוק אם יש אולי איזשהו קינוח במקרר, והתכופף לתוכו בזהירות רבה שלא להפיל שום דבר מתכולת המגש שהיה עדיין חצי מלא. האור במקרר סנוור אותו. הקור העביר בגופו העירום צמרמורת. הקרקור בבטנו התעורר ביתר עוז והזכיר לו מחדש עד כמה הוא רעב. הוא לא ראה שם שום דבר לקינוח, אבל מה שכן ראה, בין בקבוקי השמפניה, פחיות הקולה, הפירות והירקות, היה כריך גבינה חצי אכול בפינה העליונה של המקרר, ומבלי לחשוב פעמיים, כמעט מתוך רצון אינסטינקטיבי לנקות את המקרר מהשארית הזו, לא פחות מאשר מתוך הרעב שהיכה בו עכשיו בעוצמה חסרת תקדים, הושיט את ידו והכניס את שאריות הכריך לפיו. הוא הרגיש פתאום בטוח ומוגן לבדו במטבח השומם, בתוככי המקרר, ממהר לבלוס את הכריך בטרם יגיח שוב מהקור המקפיא שמעבר לדלת החצי סגורה של המקרר. אם האמין שהדלת הזו תסוכך עליו מפני העולם החיצון, לא עברו אפילו שתי שניות והוא עמד מיד על טעותו: קול צפירה צורמני, טורדני ומציק כמו אזעקה של אוטו או התרעה של גלאי עשן, החריש את אוזניו וגרם לו לקפוץ בבהלה ולחבוט את ראשו בחלק העליון של המקרר.
"לגו, ילד רע!" שמע את קולה של רבת-המשרתות, גוער בו כאילו היה כלב סורר או ילד קטן. הוא ניסה לייצב את עצמו בבהלה בעודו משפשף את המצח החבולה שלו.
"אמרנו לך לא לגעת באוכל ללא רשות, נכון?! הזהרנו אותך, נכון?! אנחנו רואים הכול, מתי תבין את זה כבר?! עכשיו קח את הרגליים, או יותר נכון רד על הברכיים, ולך לבקש סליחה מהאלוהית..."
"אבל גבירתי, סליחה, אני לא התכוונתי, גברת עדן ביקשה קינוח ו.."
"שתוק כבר! אתה עוד מעז להתווכח איתי?! אתה רק מחמיר את מצבך, אידיוט! לא רוצה לשמוע אותך בכלל, תוריד את המגש, תביא אותו לכאן, שים אותו פה, ולך עכשיו מהר, על ארבע, לחדר האוכל, אל האלוהית, חכה לרגליה, עם הטוסיק למעלה באוויר, והראש ברצפה, ואל תרים מבט אליה או תפנה אליה עד שהיא לא תתפנה להתייחס אליך, הבנת אותי או שצריך דוקטורט כדי להבין מה שאני אומרת?! יללא, זוז כבר, כל שנייה עכשיו תעלה לך ביוקר!"
האזעקה סביבו השתתקה באחת, אבל האזעקה בתוך ליבו, שהתחיל פועם בקצב מסחרר ולא סדיר, השתוללה בקרבו כמו רכבת הרים, עולה ויורדת, יורדת ועולה, מאיימת לסכסך עליו את דעתו. להפתעתו הוא מצא עצמו שמח פתאום על ההזדמנות לזחול על ארבע: משום מה הרגיש בטוח ויציב יותר קרוב לקרקע, כאילו זו עבורו תנוחה נוחה וטבעית יותר לעומת היומרניות המאולצת שבעמידה על שתיים. אבל גם ככה, בעודו מתקדם על ארבע מהר ככל יכולתו למרות הקשיחות הקרה והכואבת של רצפת השיש, לא חדלו הברכיים שלו מלרעוד. אם הברכיים שלו איימו לנקוש זו בזו, השיניים שלו נקשו עכשיו ממש, מקור, מפחד, מהתרגשות, מכלימה. בעיניים דומעות, בראש מורכן הכי נמוך שאפשר, במצח שכמעט נשק לרצפה, עשה לגו את דרכו המבוישת, המבוהלת, האינסופית, חזרה על חדר האוכל. זנבו הבלתי נראה היה מקופל עמוק בין רגליו, בהפגנת כניעות מרבית וחרטה שאין לה סוף.
