חוויותיה של נשלטת מתחילה

קראת את הפרופיל שלי בכלל? 

לייזר זה כואב. 

העול הכי גדול שאני מרגישה בחיים שלי כרגע, 

הדבר שאני הכי שונאת בעולם, 

האוייב המושבע שלי, 

הוא הסכין גילוח! 

בואו נדבר רגע על מפשעות. 

למה אני צריכה במשך 20 דקות במקלחת לעקם את הגב שלי בכל מיני צורות לא הגיוניות רק כדי להצליח להוריד כל שערה קטנה שנמצאת שם באיזור?! 

ואני הולכת עד הסוף, כי אני מתכננת שהאיזור יהיה חשוף ופתוח לגמרי, ואבוי אם הפרטנר שלי יראה שם שערה לא במקום. 

ומי אחראי לזה שתוך 24 שעות מהרגע שהשקעתי את חיי למען הכוס החלק, יגדלו לי שם מחטים שירצחו את המסכן שרק רוצה קצת לפרגן לי? 

בקיצור, תודה לאל, מחר מתחילה לייזר ואני מבינה שאני עומדת בפתח תקופה חדשה ומשוחררת.

מי יתן והיא תהיה מלאה בירידות מוצלחות וסקס ספונטני! 

נ.ב- מותק, סליחה ששרטתי לך הפנים. 

ניסיתי כמה פעמים. 

והגעתי להבנה שאני לא טובה בלכתוב סיפורים... 

לא כאלו אמיתיים ולא כאלו שאני מדמיינת. 

וכבחורה של המילה הכתובה, אני מרגישה שהתגלית הזאת קצת שברה לי את הלב. 

אז אני נשארת עם הקטעים הקצרים שלי ואסופות המילים...

והתמונות 

*צנועה אלגנטית. חדי העין יבחינו שאני לא אוהבת חזיות

* מרגישה שאני לא מנצלת מספיק את המנוי..

*כאילו המילה האהובה בכלוב היא "לא תושמד"... אני נגררת. 

חוץ משוקו וסוודר אין טוב בחורף.

מפרסמת את אחת התמונות האהובות עלי כמתנה על המנוי 

*זהו, אולי שוב בעתיד

דעותיי עדיין חלוקות בקשר לפרסום תמונות, לומדת מה אני חושבת תוך כדי תנועה.

עשיתי מנוי! 

מתרגשת כמו ילדה! 

נכנסת אליו שוב ושוב בזמן האחרון וחושבת על איך בתקופה כל כך קצרה התוכן שלו הפך להיות הרבה פחות רלוונטי. 

עברו רק חודשיים בערך ואני נמצאת במקום שונה לגמרי עם עצמי. 

הביטחון העצמי שלי, 

מה שאני מחפשת, 

מה שאני רוצה, 

מה חשוב לי, 

מה הגבולות שלי. 

בקיצור, צריכה לעדכן את הפרופיל ואין לי כוח.

לפעמים החיפוש אחר עצמי, מוציא אותי מדעתי

וכך יוצא שיש הרבה יותר ממני שצריך למצוא.

אני חושבת מהר יותר ממדברת, 

מילים עוברות לי בראש מהר מדי, מתנדפות ממני מבלי שהספקתי לתעד. 

ואז משטרת המחשבות יוצאת במרדף אחריי על מהירות יתר. 

ואולי גם על מחשבה בשכרות. 

החיפוש אחר עצמי מתיש לפעמים.

אני מתפזרת לאלפי חלקים, לרסיסים. 

ואז אני מחפשת במחוזות רחוקים, 

במקומות אפלים מפוקפקים, 

על פסגות של הרים, 

בתחתיות אגמים, 

בפסטיבלים שאומרים שיש להם תשובת קסמים לכל הבעיות שבבפנים. 

אבל לא בים. שם אני לא מחפשת. 

מהים הגדול אני מפחדת. 

אשליית האינסוף משתקת. 

גם לגדול זה משתק... 

אולי אם הייתי נשארת יותר צעירה, 

גדלה בקצב שונה, 

המחשבות היו נוסעות מעט לאט יותר. 

ואז במקום לצאת מדעתי, הייתי יוצאת לשחק בארגז החול.

השאלות הקיומיות שלי היו מסתכמות בגלידה או קרטיב. 

לא מעסיקה את עצמי בשאלות שגדולות עלי, 

כמו למה יש ילדים רעבים? מה עם שלום עולמי? 

מה אעשה כשאגדל? למה בדידות? 

איך לאהוב את עצמי? 

לאהוב את עצמי... 

למה אנשים לא יודעים לאהוב את עצמם? 

איך עובד המנגנון הזה שבמקום כל הכבוד שואל "למה ככה?", יכולת אחרת, יכולת יותר טוב. 

ומה עם המשקל? לא הגזמת עם הבורקס? 

ואיך לא החלטת על כיוון יא לא יוצלחת? 

איך העצמי הזה הוא הדודה הפולנייה הזונה הזאת שמקלקלת לך את המצברוח בחתונה של הזאתי מדרגה שלישית? 

אין לי דודה פולנייה, 

וגם לא "זאתי מדרגה שלישית". 

רק ביקורת עצמית שנבנית ומתחזקת עם השנים. 

והיא לא שובעת. 

היא ניזונה מכל כישלון, מכל סירוב, מכל דחייה, מכל "בדיוק יצאתי מקשר רציני", 

ומתעלמת מכל הצלחה. 

בציון 97 היא מזהה את ה 3- המניאקית. 

אז למה אהבה עצמית היא האהבה הכי קשה? 

ואם אני לא שלמה, אז אין לי חצי שם בחוץ, בשירותים בפאב של השכונה? 

והעצמי הזה שאני מחפשת, ישלים לי את התמונה? 

כי כבר שנים שאני מנסה ללמוד את "עצמי", 

יש לי דוקטורט ב"מי אני?" 

אז פעם בחודש אני מנסה לסדר, 

לכתוב מהר כמעט כמו שאני חושבת. 

אני פולטת ופולטת

ונתקעת עם 17 אלף עמודים של בלגאן. 

לא מצאתי את עצמי גם בין השורות. 

יצאתי מדעתי, תכף אשוב... 

אם לא אלך לאיבוד.

אני תמיד דואגת להכיר את כל דרכי המילוט מהבדידות.

נאמר לי בתדריך שזה חשוב