לפעמים החיפוש אחר עצמי, מוציא אותי מדעתי
וכך יוצא שיש הרבה יותר ממני שצריך למצוא.
אני חושבת מהר יותר ממדברת,
מילים עוברות לי בראש מהר מדי, מתנדפות ממני מבלי שהספקתי לתעד.
ואז משטרת המחשבות יוצאת במרדף אחריי על מהירות יתר.
ואולי גם על מחשבה בשכרות.
החיפוש אחר עצמי מתיש לפעמים.
אני מתפזרת לאלפי חלקים, לרסיסים.
ואז אני מחפשת במחוזות רחוקים,
במקומות אפלים מפוקפקים,
על פסגות של הרים,
בתחתיות אגמים,
בפסטיבלים שאומרים שיש להם תשובת קסמים לכל הבעיות שבבפנים.
אבל לא בים. שם אני לא מחפשת.
מהים הגדול אני מפחדת.
אשליית האינסוף משתקת.
גם לגדול זה משתק...
אולי אם הייתי נשארת יותר צעירה,
גדלה בקצב שונה,
המחשבות היו נוסעות מעט לאט יותר.
ואז במקום לצאת מדעתי, הייתי יוצאת לשחק בארגז החול.
השאלות הקיומיות שלי היו מסתכמות בגלידה או קרטיב.
לא מעסיקה את עצמי בשאלות שגדולות עלי,
כמו למה יש ילדים רעבים? מה עם שלום עולמי?
מה אעשה כשאגדל? למה בדידות?
איך לאהוב את עצמי?
לאהוב את עצמי...
למה אנשים לא יודעים לאהוב את עצמם?
איך עובד המנגנון הזה שבמקום כל הכבוד שואל "למה ככה?", יכולת אחרת, יכולת יותר טוב.
ומה עם המשקל? לא הגזמת עם הבורקס?
ואיך לא החלטת על כיוון יא לא יוצלחת?
איך העצמי הזה הוא הדודה הפולנייה הזונה הזאת שמקלקלת לך את המצברוח בחתונה של הזאתי מדרגה שלישית?
אין לי דודה פולנייה,
וגם לא "זאתי מדרגה שלישית".
רק ביקורת עצמית שנבנית ומתחזקת עם השנים.
והיא לא שובעת.
היא ניזונה מכל כישלון, מכל סירוב, מכל דחייה, מכל "בדיוק יצאתי מקשר רציני",
ומתעלמת מכל הצלחה.
בציון 97 היא מזהה את ה 3- המניאקית.
אז למה אהבה עצמית היא האהבה הכי קשה?
ואם אני לא שלמה, אז אין לי חצי שם בחוץ, בשירותים בפאב של השכונה?
והעצמי הזה שאני מחפשת, ישלים לי את התמונה?
כי כבר שנים שאני מנסה ללמוד את "עצמי",
יש לי דוקטורט ב"מי אני?"
אז פעם בחודש אני מנסה לסדר,
לכתוב מהר כמעט כמו שאני חושבת.
אני פולטת ופולטת
ונתקעת עם 17 אלף עמודים של בלגאן.
לא מצאתי את עצמי גם בין השורות.
יצאתי מדעתי, תכף אשוב...
אם לא אלך לאיבוד.
