The Philosopher's Stone

תמיד היתה לי חולשה לאדמוניות 💋

לשבת מול המחשב ולבהות בקוד, 

כשכל מה שבאמת אתה רוצה זה לחבק חיבוק מוחץ, 

ללטף את השיער, ולשמוע אותה מגרגרת. 

נו, ושתרד אחר כך מתחת לשולחן ותמצוץ לך כאילו אין מחר. בסדר, עליתם עלי. 

עם כל ההשפרצות, השלוליות, ההפרשות ושאר הנוזלים שנמצאים פה בכל מקום, הייתי מצפה שמישהו כבר יקח את זה צעד קדימה וירביץ איזה ספונג'ה או משו.

ככה זה כשאתה לא פה, אף אחד לא שם זין. ולא שחסרים פה זיינים מושמים, כן? רק לא במקום הנכון.

קיצר, לא הייתי כמה חודשים. מישהי אמרה שכדאי לחזור, לבדוק את המצב. אז מה המצב, וזה? 

בכלל, נכנס לפה פחות. משהו מרגיש לי מעיק בזמן האחרון. אולי זה החום, אולי זה הגיל.

אולי זה כי כבר מזמן לא באמת מאמין שאמצא פה מה שאני מחפש, וגם בתור הסחת דעת לשם השעשוע זה כבר פחות עובד.

אנשים רציניים מדי. רגישים מדי. לא רגישים מספיק. 

And you run and you run to catch up with the sun, but it's sinking and racing around, to come up behind you again

The sun is the same, in a relative way, but you're older

Shorter of breath, and one day closer to death

לאור דיון ספק משעשע ולחלוטין מתסכל שהיה לי אתמול, דוגמה להמחשת ההבדל בין אפשרות לסבירות. 

ראש הצוות הדתיה אך הסקסית בעליל שיושבת שני משרדים ממני - האפשרויות שהיא תחליט עכשיו לזחול לי מתחת לשולחן, לפתוח את הרוכסן, לשלוף את איברי המזדקר ולמצוץ כאילו חייה תלויים בכך? או שכן, או שלא. אפשר לנסח כפיפטי פיפטי, אם מתעקשים. 

הסבירות שזה יקרה? בואו נגיד שזה כבר מתחלק לשני מספרים שאף אחד מהם לא קרוב אפילו לחמישים. 

אבא'לה בוא ללונה פארק, נרכב על הסוס הלבן

אבא'לה בוא ללונה פארק נתנדנד על הנדנדה

ניסע נסתובב בגלגל הענק, יהיה כה יפה, שנינו נצחק