|
|
|
מעולם לא סבלתי מהבעיה של (עודף) פניות באדומות.
יש לי מסנן הרבה יותר יעיל - גבר, מבוגר, נשוי 😅
נכון שבצ'אט מדי פעם פונים נשלטים שלא טורחים לקרוא פרופיל, אבל אפילו זה נדיר.
כבר יומיים וחצי שאני לא מצליח להיפטר מהמיני מיגרנה הזו. פעימות של כאב בתדירות ועוצמה משתנה, בין מציקה למשתקת.
ברור שהמצב המתוח תורם. ברור שלילה עם 4 אזעקות לא עוזר. אבל גם מרגיש כלוא. בבית, בעבודה, בשיגרה ( חרום או רגילה).
מתקשה למצוא את השקט, את הנחמה. את הפינה שלי.
יש גם נקודות אור אבל הן מבליחות. באות והולכות. חמקמקות כאלה. מצד אחד יש בזה קסם, מצד שני תסכול.
אולי היום ישתפר. בינתיים קפה.
(( שם צלוחית שמנת מתחת השולחן ))
אם בסוף טראמפ לא מזיין את ח'מינאי בתחת עם טומהוק בלי לוב, אני אהיה מאוכזב.
כמו לעשות לטלפון factory reset ואז לשחזר את הכל.
והכי גרוע, authenticators של העבודה.
יש בהן משהו קסום.
התלהבות. פוטנציאל. תקווה. שאיפות.
היו לי הרבה התחלות לאורך השנים. חלקן נבנו, התפתחו, גדלו והתממשו למשהו אמיתי.
הרבה התפיידו. לא מילאו את ההבטחה הגלומה בהן. לפעמים פוטנציאל נשאר רק כזה.
כשהתחלה כזו לא באה לידי מימוש, טבעי להתאכזב. לחשוב אם ואיפה טעית. אם קרה לטובה או לא. אם היה באמת סיכוי, או שרק אשליה של כזה.
לא תמיד יש תשובה. לפעמים יש יותר מאחת.
כנראה שזה לא באמת משנה. אפשר רק ללמוד, להפנים, ולפתוח עצמך להתחלה חדשה.
איך שרו פעם ב"קרוסלה"?
סוף זה תמיד התחלה, של משהו אחר
טוב יותר, רע יותר, לא יודע מה יותר
משהו אחר.
אין עין יבשה אחת במדינה כרגע, כולל שולטים עחזריים (ואני בכלל דאדי רך).
כל הלחץ המועקה של שנתיים פלוס של סיוט מתמשך משתחררים עכשיו יחד עם החטופים.
ורק לזכור שעוד לא נשלם עד ש*כולם* חוזרים.
