The Philosopher's Stone

במחשבה תחילה.

מי מזמינה אושפיזין לסוכה? 

אני מביא לולב, את עם האתרוגים.

את מנענעת לי, אני בודק לך את הפיטם.

ושמחת בחגיך. 

כופר בדת באופן כללי, אבל זה בשגרה. 

כופר בקונספט של יום כיפור בפרט. יותר מדי אנשים נתלים במנגנון המחילה הזה מהפה ולחוץ. במקום להיות פוגעניים, קשי לב, אגוצנטריים ומתעמרים כל השנה, ואז למלמל כמה סליחות ולהרגיש שאתם פתאום טהורים וזכים, אולי פשוט תהיו פאקינג אנשים טובים כל השנה?

אז באופן אישי, דעו שאם פגעתם בי השנה, וביקשתם סליחה עכשיו - לא קיבלתם. 

כל אחד בדרכו. 

יש שמחצינים, יש שכואבים בפנים. 

אף אחד לא אדיש. אף אחד לא נשאר כמו שהיה. 

אין לי הרבה מה להגיד לכם, רק לבקש - 

היו בני אדם. היו טובים. זה לזה, ולעצמכם. זה הכל.

לא הרבה. אבל עולם ומלואו. 

"אננס!"

... 

"סגול!"

...

"פקינז! פקינז!" 

לא? לא!?

ססעמק, מה מילת הביטחון??? 

את אותם הדברים, אבל לאט! 

נרגעתם? יופי. 

עכשיו אכלו חופן בוטנים מלוחים, דחפו דג קטן וצהוב לאוזן, והתחילו עוד שבוע במציאות הזויה. 

And those were the days of roses, poetry and prose
And, Martha, all I had was you, and all you had was me
There was no tomorrows, we'd packed away our sorrows
And we saved them for a rainy day