In chains.

אני מדמיינת מה הייתי רוצה הכי הרבה ברגע זה,

הייתי רוצה לישון איתך. 

הייתי רוצה להרגיש את הגוף שלך צמוד לשלי, את היד שלך נוגעת לי בחזה, את החזה שלך נצמד אליי בכל נשימה, אותך עוטף אותי והופך הכל לטוב יותר  

אני רוצה הרבה- אני רוצה לדבר איתך, רוצה לבכות לך, רוצה שתשתמש בי, רוצה שתפרק אותי ובעדינות תבנה מחדש, תיקח אותי ותפרוק עליי הכל, שתיקח לעצמך את הצעצוע שלך ותעשה בו כל דבר מלוכלך שרק עולה לך בראש. 

אני מפחדת, מפחדת כל הזמן, חרדה, מנתחת דברים בלי הפסקה וכל מה שאני צריכה בשביל שכל זה ייעלם זה לישון איתך. להרגיש אותך, להרגיש בטוחה בידיים שלך, לדעת שאתה רוצה בי חזק כמו שאני רוצה, תיקח ממני את כל הפחדים.

אבל בבקשה - אל תבהל, בסוף אלמד להאמין, בסוף אדע שאין לי תחליף, שכל מה שאתה צריך (כמו מה שגם אני צריכה) הוא אני.

ועד אז אני פשוט רוצה לישון איתך, שתהיה לידי ותכנס לי לחלומות, שתבוא ותהפוך הכל לטוב יותר. 

לדעת לשחרר, לדעת בטחון בלי שיזכיר לי, לדעת מי אני, לדעת מה אני בעיניו, לדעת ששום דבר לא יחליף אותי עבורו, לדעת לתת גם לעצמי מקום, לדעת להבין מתי התחושה הלא טובה היא טבעית, לדעת לחיות איתה, לדעת לא לתת לשדים ללחוש לי באוזן, לדעת שאני אמשיך לבחור בו, לדעת שהוא ימשיך לבחור בי כמו שהוא בוחר בכל בוקר כשהוא שולח לי הודעה שגורמת לי לפספס פעימה.

לדעת שתמיד יהיה עוד, אבל לא עוד "אני".

חדש. 

זה חדש, התחושה חדשה, ההתרגשות חדשה, הרצון הוא חדש, התקווה חדשה, הרגשות חדשים. 

רק הפחד ישן, מוכר, מזכיר שברים שקיימים בי מאז, שברים שלא למדתי (בינתיים) להתגבר עליהם. 

צלקות שנותרו בי לפעמים נפתחות, נותנות לפחד להציץ ולהזכיר לי שלא הכל בטוח, שיש הרבה ממה לפחד ואני בתשובה סוגרת אותן, אוטמת, מזכירה לעצמי שיכול להיות אחרת. 

אני לא אתן לפחד לשבור, אני לא אתן לפחד לחלחל. 

אני רוצה את זה, אני לא אפספס.