כשאנחנו רוצים להבין מה קורה לאדם שאנחנו חושדים שיש לו אלרגיה, אנחנו צריכים לבודד משתנים, בכל פעם להסיר עוד משתנה שעלול להוות את המקור לאותה הרגישות שהתפתחה אצל אדם.
אני מרגישה שאני המשתנה שבודדת, שמשהו בך היה לא רגוע ובחרת לבודד אותי ממך כדי להבין אם אני המקור לבלבול שלך.
שזה קצת מצחיק (אולי תסכים), לבודד את מי, שלדברייך, הייתה הסטרואידים שלך, זו שהיית איתה ב"היי"טבעי, ללא תופעות לוואי בכל פעם שהיינו ביחד.
אני מניחה שאתה יודע הכל וכבר אין לי אפילו מה לומר, אז אני ממשיכה לדבר עם עצמי ולהעביר את הזמן הזה איכשהו עד שאולי (נהיית ספקנית מיום ליום) תחזור אליי.
וקשה, קשה שאני לא יכולה לדבר עם אף אחד, אמא שלי מתחילה לבכות בכל פעם שהשם שלך עולה (כי כואב לה לראות אותי שבורה, כואב לה כי היא ראתה את העתיד שלנו, בדיוק כמוני) וחברות (כן, גם זו שהכי פה) משתדלות שלא לשאול לשלומי כי בטח נמאס להן לשמוע שוב שרע לי, שקשה לי, לשמוע עוד סיפור על המסקנה החדשה שלי, על העוד פעם שנשברתי וכתבתי לך, על זה שמצאת לך נקשרת חדשה ונשברתי בשתיים וחצי לפנות בוקר לגלות את זה (לא האמנתי שקל כל כך להחליף אותי).
ויותר קשה מזה, יותר מסתכל מזה, זו העובדה שאני יודעת שהאדם היחיד שהיה לו כוח והיה מקשיב לי שעות בנוגע לאותם הדברים עוד פעם ועוד פעם זה אתה, רק אתה. ואתה לא כאן, אני צריכה לדבר איתך, צריכה לשמוע אותך, רק להרגיש אותך לידי, אבל אתה לא כאן.
(ונראה לי שטוב לך בלעדיי, אני פשוט עוד לא מבינה איך).
.
.
.
.
וכמה פאתטי זה לשלוח לו הודעה כדי לשתף אותו במשהו נוראי שקרה לי ואז למחוק כי הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולצפות לתמיכה ממנו?
