אספתי את הדברים היום.
בבוקר התלבשתי בבגדים הכי עוצמתים שלי, נעלי עקב, מכנס מחויט וג'קט שלא ייתן לאף אחד לחשוב שאני פחות מאשת עסקים רצינית, ידעתי שאני צריכה לשדר לעצמי עצומה בראש בשביל לא להשבר שם. שזה מצחיק, כי אספתי אותם לבד, לא היית שם אלא רק הנוכחות שלך בנשמה שלי.
הבית נראה כמעט כאילו עמד מלכת, התמונות שלנו במקום (שמת אותן כי ידעת שאגיע?), הוא נקי ומסודר, בכל מיני מקומות אני מרגישה שאני כבר לא שם, שהוא כבר לא שלי, שהוא עבר שוב לפאזת הרווק ועם זאת, אני מרגישה כל כך בבית.
אני נכנסת לחדר, שואפת את הריח שלך מהסדינים, רק רוצה לקבל עוד קצת ממך. רואה את הבגדים שלך זרוקים על הכיסא ומתוך הרגל מסדרת אותם, מקפלת ומניחה חזרה.
את הבגדים שלי הוצאתי, הכנסתי אל מזוודה, אני אפילו לא יודעת אם לקחתי הכל כי הדמעות הפריעו לי לראות. סיימתי לארוז, אבל אני לא מצליחה ללכת.
נשכבתי במיטה שלך לרגע, שכבתי על הכרית שלך ודמיינתי לרגע שאתה בא ומחבק אותי, האהבה שלנו מדברת דרך הסדינים, כן, אותם סדינים שכנראה כבר הרגישו אחרות, הם עדיין מדברים אותנו.
שכבתי שם עד שלא יכלתי יותר, כי אתה לא תגיע, אתה לא תחבק.
עוזבת, עוזבת מקום שהיה לי לבית, מקום שהיה לי לבטחון, עם גבר שהיה לי לבטחון וכוח.
ואני מתגעגעת כל כך, אתגעגע כל כך.
נותרתי בלעדייך, נותרתי ללא בית איתך.
