תמיד אמרתי שיום האהבה הוא סתם עוד יום כי אני אוהבת אותך בכל יום יותר משאהבתי אותך אתמול.
זה רק עוד יום שהוא תירוץ למי שלא יודע להביע בכל יום בשנה, רק תירוץ למי שצריך איזו זריקת אושר לתוך מקום שהוא לא תמיד מאושר.
אבל איתך תמיד הייתי מאושרת, לכן כל יום היה יום של אהבה.
אבל עכשיו כל יום הוא יום של אהבה מהולה בהרבה כאב, יום שבו אני לא יודעת איזה טריגר יצית את התקף הבכי הבא וכל יום מגלה כמה טריגרים יש.
לפעמים זו נסיעה שבה אני נזכרת בשירים ששמתי ברכב שלך, לפעמים זה ערב שבו אני יושבת עם חברים שהם משותפים לנו והם אומרים "כן, היה מצחיק והוא היה ממש שמח" ואני בוכה כי אני לא שמחה אף פעם מאז שהלכת, לפעמים זו ארוחת צהריים שבה מכינים טחינה ואני נזכרת שאהבת את הטחינה שהייתי מכינה ותמיד היית מוסיף אותה לסלט שחתכתי ואוכל הכל, כמה אהבתי לראות אותך אוכלת כשאני מבשלת.
הפעם האחרונה שבה הכנתי לך אוכל הייתה גם הפעם האחרונה שבה עוד היית שלי והייתי נותנת את ידי בשביל להכין לך אוכל רק עוד פעם, בשביל לבלות ערב שלם איתך, לצפות בטלוויזיה, פאק...ללכת לישון איתך.
אני חושבת שאין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לישון איתך, שתחבק אותי חזק, תצמיד אותי אלייך ולא תזוז ממני לאורך כל הלילה מבלי לעזוב לשנייה. שבבוקר תקום ותנשק את כולי ואז תזיין אותי, תכאיב לי כל כך כשאתה מזיין אותי ואני רק אצרח "כן אדוני, כן"
אז יום האהבה הוא רק תירוץ עלוב, אבל אני ממש צריכה את התירוץ הזה בשביל לומר לך שוב,
אני אוהבת אותך, יקירי.