בזוגיות שהסתיימה, כמו בגירושין, ישנם הסכמים.
אתה מקבל את הבית, אני מקבלת את הילדים, אתה מקבל את הפנסיה שלי ואני מקבלת חלק מהבית שבו השקעת.
אז אמנם אין לנו אף אחד מאלו, אבל יש לנו הסכם גירושין משלנו: החבלים נשארו שלך, הבילויים נשארו שלך (כי הרי את הצייד צריך לקיים היכן שהוא), הסדנאות (שרציתי להיות בהן לא פחות), ההופעות (גם זו שחשבתי שאנחנו נתחיל לעבוד עליה), המון אנשים שחוץ מרכילות לא מעניין אותם כלום, וכמובן הלב שלי, הלב שלי נשאר שלך בהסכם הפרידה הזה, הסכם שאני בכלל לא חתמתי עליו.
ומה אני קיבלתי בהסכם הזה אתה תוהה?
לא הרבה, למען האמת, כמובן שנותרתי עם זכרונות, אבל כרגע הם רק מכאיבים וגורמים לי לבכות, אני קהת חושים, אני בוכה רק כשמזכירים לי אותך ומהשאר לא אכפת לי. גברים מתאהבים בי אחרי שלוש דקות הכרות ואני רק עסוקה לומר להם "אל תעשו את זה לעצמכם, אני לעולם לא אהיה שלכם, אני שלו".
כל הכבוד לך, אתה איש עסקים טוב משחשבת אם הצלחת לסגור הסכם פרידה שכזה, שבו נשארת הזוכה.
(אבל אל תטעה- המפסיד האמיתי פה, בתמונה הגדולה יותר, הוא אתה. הפסדת אותי.)
