מדהים בעיניי שבנאדם יכול להרגיש המון רגשות באותו זמן. אנשים שונאים, אוהבים, צוחקים, בוכים, רוצים מליון דברים, חולמים על מיליון אפשרויות.... וכל זה בנקודת זמן אחת.
מוצא את עצמי תוהה איך כל הסתירות האלו בונות אישיות, איך שאין אנשים זהים באישיותם כי לכל אחד צירוף אחר של רגשות (ממש כמו דנ"א)...
גם אצלי הסתירות הללו קיימות. מרגיש מיליון דברים שונים בו זמנית, לעיתים קרובות יש התנגשויות. לדוגמא בנושא השליטה. אני שולט! לא מסוגל להרפות, גם לא רוצה... אוהב את השליטה, אוהב לראות את הדברים מתנהלים כפי שאני בוחר ואוהב את הרגשת הכוח הנוצרת אצלי כשהכל (וכולם?) מסתובב לפי הוראתי ולפי ההיגיון הפרטי שלי. לא מוכן להרכין ראשי כשמנסים לפגוע בי. לעולם ארים ראשי, לעולם אתקוף בחזרה ולא אוותר עד שאביס את "הבא להורגי".
עם זאת, יש מצבים בהם קשה, כלום לא מצליח ונסיונות השליטה שלי נראים עלובים ולא מצליחים להשפיע אפילו על מולקולות האוויר שמקיפות אותי. במצב כזה אני מרגיש אבוד. הדברים הקטנים הופכים גדולים ומאיימים למוטט אותי. במצב כזה אני לא מוותר. לא מרפה, נלחם בזה מנסה לשלוט בכל מה שחומק מבין אצבעותיי.... הסתירה הגדולה היא שלעיתים (רחוקות, נדירות) אני מרגיש שצריך את האדם שיבוא להאיר את דרכי, יכוון את מהלכיי ויקח ממני את המושכות ה"מקולקלות" שלי.
הבעיה היחידה היא שגם כשהמצב הזה קורה אין מי שיעשה זאת, כי אין מי שמתאים. אין מי שאסמוך עליו ואוכל להתמסר לו, לקבל שקט, למסור את גופי ונשמתי... למסור את שליטתי...
עכשיו זה זמן כזה. כלום לא הולך כמו שצריך. הכל עקום, הכל נגד ההיגיון. דברים שהיו יכולים להיות פשוטים ונעימים הופכים מורכבים ומטרידים. צריך אותך שתבואי ותעטפי אותי, שתביאי אותי לשפל ממנו אוכל רק לעלות, ממנו כל שינוי יהיה לטובה. רוצה שתגרמי לי לבכות. אלוהים.. כמה זמן לא בכיתי ... רוצה לשחרר את זה... רוצה להגיע למקום הזה שחסום אפילו מעצמי... רוצה בכי היסטרי... רוצה ולא מצליח.
מי את? איפה את? את שאסמוך עליה במאה אחוזים, את שתצליחי להוריד אותי על ברכיי ולהרגיש שם טוב לשם שינוי, להרגיש בטוח....
מי את ואיפה את? את שלא תרחמי עלי, שתדעי בדיוק כמה אני פוחד שיכאב ולא תתייחסי גם כשאצרח בכל כוחי, שתדעי להכאיב בחוץ, שתדעי גם לקשור כדי שלא אוכל להפעיל את האינסטינקטים השולטים שלי ולתקוף חזרה...
מתי אזכה לפגוש אותך? את שתדעי בדיוק את הנקודות הרגישות שלי ותשתמשי בהן כדי להכאיב גם בפנים. שתדעי בדיוק את המילים שחודרות ואת הפעולות שמשפילות אותי ביותר...
את, את שלא תרחמי, שלא תשאירי ממני כלום מלבד עשרות-אלפי רסיסים קטנים שצריך לאסוף ולבנות מחדש
הדבר שאותו אולי יהיה לי הכי קשה לעשות הוא להוציא מפי את מילה "גבירתי". מילא לציית לך בלי להשאיר מקום למחשבה עצמאית, [זה בכלל לא מילא, אבל מילא... : ) ] אבל הכי קשה להודות בקול שבאותו רגע אני שלך... שייך לך בגופי ונשמתי. זה מנוגד לכל הווייתי כי הרי אני הוא השולט! אני תמיד בשליטה, לא מוותר. תמיד שולט על עצמי, תמיד שולט עלייך (מי שלא תהיי)... וכשאעשה זאת כשאקרא בשמך ואכנה אותך "גבירתי" תדעי שאני באמת שלך, לא לפני כן. גם לא אם אתמסר לך גופנית וארשה לך להלקות בי או לקשור אותי.
בינתיים אין לי אלא להמשיך ולנסות לשלוט על חיי הבלתי-נשלטים כרגע. זה כמו לנסות ולהחזיק מים בכף היד, כשברור שתמיד יברחו מיים מבין האצבעות.
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 9:34
