אני מרגיש כ"כ רע. הדברים שאמרת לי היו נכונים אבל הם נאמרו בטון גוער. כבר שנים שאף אחד לא באמת גער בי, וגם כשניסו לא הצליחו. אני תמיד מקפיץ את הפיוז שלי (מין משהו כזה שאני יודע לעשות כדי להגן על עצמי) ומשתלח באדם שגוער בי עד שאני הופך אותו לקטן קטן...
היום הרגשתי שמילותייך חדרו. אולי כי היו קשורים לנושא כ"כ רגיש אצלי, כ"כ אישי, אולי בגלל שהטון הגוער שלך ניצח את מערכות ההגנה שלי... דברים קשים אמרת לי. הרגשתי נשלט. מרצון. הרגשתי כאילו יש מי שמכוון אותי, מי שמראה לי את הדרך הנכונה, אבל גם מכריח אותי ללכת בה. עם זאת, לא הכרחת אותי ולו לרגע. הרגשתי כך למרות שכלום לא היה כפוי וספק אם בכלל ידעת על הסערה שמשתוללת בתוכי, סערה בגלל התוכן הישיר והבוטה של דברייך, סערה בגלל הטון שלך שגרם לי להרגיש כמו גברת פלפלת ברגע שהיא הופכת להיות קטנה. הרגשתי נשלט, ואהבתי את זה. ואני לא אוהב את העובדה הזו.
אני לא נשלט! מעולם לא הייתי. אני כ"כ דומיננטי, כ"כ שולט...
מאז שהפכתי אדם בוגר לא נתתי לעצמי אפילו את האפשרות להיות נשלט ע"י מישהו. אולי זה קשור לעובדה שכשהייתי ילד קטן לא הייתי מהילדים ה"מקובלים" ואז הרשיתי לכולם לדרוך עלי בלי תגובה מצידי. פחדתי להגיב שמא ההצקות יחמירו, שמא מעט הכבוד שעוד יש אלי יעלם... כל ילדותי דרכו עלי וכשגדלתי נשבעתי לעצמי – לא עוד! מאז אין אף אחד שיכול עלי. מי שהיה שם והצליח לצאת לעולם לא ייתן לעצמו לחזור לשם, למקום המגעיל ההוא, להרגשה המלוכלכת ההיא.
אז שימו לב: אני כותב פה, שיהיה ברור לכולם- אני לא נשלט! אני שולט!
(ואולי בעצם......?)
לפני 19 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 19:55
