אחרי שלושה ימים של ניתוק מוחלט, של חברים טובים, של אלכוהול בשפע ו"על האש" 3 פעמים ביום חזרתי הביתה. הניתוח הצליח- החולה כבר לא מת. נכון, עדיין חולה אבל כבר לא מת. תודו שזה שיפור. למען האמת, קצת לפני שחזרתי הרגשתי...ששש.... מאושר... אבל אל תגלו לאף אחד כי זה היה רק לתקופה קצרה ואח"כ הייתי צריך לחזור למציאות, לחיים האמיתיים.
היה שבוע קשה. נשברתי ולא פעם אחת. בסופו גיליתי שאיבדתי חברים טובים, שאיבדתי את הדברים בהם האמנתי זמן רב וגם גיליתי שאיבדתי מעט מעצמי.
לאחר שהתבוססתי לי בחרא של עצמי ובדרך פגעתי בעוד מלא אנשים (שחלקם ניסו לעזור וחלקם רק פגעו בי יותר), ולאחר הרבה תמיכה מחברים- גם חלק מהאנשים פה, ולאחר שלושת ימי הניתוק שלי אשר היו כביקור בגן העדן...... חזרתי. חבול ומוכה, הרבה פחות תמים, הרבה פחות מאמין, הרבה פחות מתקרב... אבל חזרתי. מנסה לקום בחזרה על רגליי וללמוד ללכת מחדש. התהליך יהא ארוך אך בסופו אני בטוח שאחזור לעצמי. לעצמי החדש- יותר מעוצב, יותר חכם,יותר כווי, יותר רגיש, יותר נזהר, יותר משקיע בעצמי, ועוד ועוד... בנאדם אחר, אבל עדיין עצמי.
את הבוקר הזה ניסיתי להתחיל באותו השאנטי בו חייתי בשלושת הימים האחרונים, מנותק. גיליתי שזה בלתי אפשרי אפילו כשאני עמוק באמבטיה, מנסה להרגע. אולי באמת משפט המפתח בפוסט הזה הוא "הניתוח הצליח- החולה כבר לא מת. עדיין חולה אבל כבר לא מת".
יש המון אנשים שתמכו בי (או יותר נכון ניסו לתמוך) בשבוע השחור שעבר עלי, אז בהזדמנות זו אומר תודה קולקטיבית לכולם, למרות שהרוב בכלל לא יקראו את זה.
ואם כבר.. אני רוצה לנצל את הבמה כדי להודות במיוחד לצ'ארלי החנטריש.
צ'ארלי, אפילו בלי ששמת לב עזרת לי מאוד. אין לך מושג עד כמה...
תודה.
לפני 19 שנים. 8 באוגוסט 2005 בשעה 9:38
