חרא של בלוג! זה מה שנהיה פה. מה, כבר אי אפשר לבטא את עצמי לבד?? כל הזמן רק שירים שכבר קיימים שאני ברוב חוצפתי רושם בבלוג שלי? לא אוהב את זה. מרגיש כאילו אני כבר לא כותב בעצמי. זה יפסיק, אין יותר לוותר לעצמי. אין יותר להשתמש במילים של אחרים.
אם אני מרגיש משהו אני אכתוב עליו ולא אצטט מישהו שכבר כתב על זה.
אני מרשה לעצמי מידי פעם לצטט שיר בנוסף לבלוג אבל לא כל פוסט ובטח שלא לעשות רק מזה פוסט.
אז עכשיו, בפוסט הזה, השיר האחרון שאצטט בתקופה הקרובה הוא שיר ששמעתי היום עשרות פעמים ואני רוצה להקדיש אותו לך, נמש היקרה לי כ"כ... כי כל היום אני חושב עלייך ושומע את השיר הזה וחושב עלייך ושומע את השיר הזה וחושב עלייך.
מותק שלי \ גלעד שגב
מותק שלי, מבקשת להיות לידי,
אז שלא תדאגי,
אם את שומעת אותי....
מותק שלי, מציירת פרחים בראשי,
מחייכת איתי,
אם את שומעת אותי....
אין לך סיבה לפחד לעולם,
אין מפלצות,
אין שדים,
זה רק סתם.
רק הדקירות של חרבות זיכרון
שוב מכות את הלב,לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח את הכאב
וייתן לך לישון
מותק שלי, נוגעת עמוק בתוכי,
משגעת שלי,
אם את שומעת אותי...
מותק שלי סופרת כבשים,
לא נרדמת,
גם לא בשבילי....
אין לך סיבה לפחד לעולם,
אין מפלצות,
אין שדים,
זה רק סתם.
רק הדקירות של חרבות זיכרון
שוב מכות את הלב,לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח את הכאב
וייתן לך לישון
לפני 19 שנים. 16 באוגוסט 2005 בשעה 13:44
