מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

עשרה ימים לא רשמתי בבלוג, גם לא ממש הייתי כאן. קפצתי לביקור מידי פעם לקרוא בלוג כזה או אחר, לבדוק מה קורה בפורומים השונים, אבל בעיקרון לא ממש הייתי כאן. גם לא היה חסר לי.
אתמול דיברתי עם מישהי חכמה על ההיעלמות שלי והיא אמרה שכולם פה מצהירים שהם נעלמים ושנה אח"כ עוד קוראים את ההצהרות שלהם – הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי.
היא אמרה שלדעתה מי שמרגיש צורך לתפוס קצת מרחק ולהתרענן, להתאפס על עצמו מחדש, עדיף שיעשה זאת ללא הצהרות.
ואני... לפתע הבנתי שזה מה שקרה. שהתרחקתי. שהייתי צריך לנטוש מעוט את הכלוב ואת הקהילה בגלל כל מה שקרה אצלי לאחרונה. מוזר איך שלעיתים אנחנו לא מבחינים במשמעות של מעשינו עד שמישהו בא ומציב לנו מראה מול הפנים.

השבועיים האחרונים היו עמוסים מאוד. היו אכזבות, היו רגעים טובים. רבתי עם אנשים יקרים לי, ריבים שאני לא מתחרט עליהם. הייתה אזכרה לחבר שלי שנפל ממש לידי, בידיים שלי הוא מת. האבא הגוסס שלי עושה זיגזגים עם המצב הבריאותי שלו.
הלב מלא געגועים – להמון אנשים שהיו בחיי ואינם עוד. עם זאת, ליבי שלם עם המעט שנותר לי. מבין שמי שלא נשאר כנראה גם לא בריא לי, בין אם אני התרחקתי או הם התרחקו.
ראש השנה. תמיד השאלה הזו אחרי החג: איך היה החג? נדמה שתמיד אתה צריך לענות בחיוך שנהנית בחג. אז לא. לא נהניתי בחג אפילו לא דקה אחת. היה לי ריק בלב. למרות שהייתי מוקף באנשים היה לי ריק. עכשיו , אחרי החג, ברור לי שמשהו חסר. עכשיו צריך להבין מה חסר. ואני אבין, אין לי ספק, רק צריך לקחת את הזמן ולחפור עמוק עמוק.

חזרתי.
עדיין לא ברור אם אני חוזר במתכונת מלאה, את זה רק ימים יגידו, אבל אני יודע שמיציתי את הרחוק מכאן. כנראה שעשרה ימים הספיקו כי לא ממש היה לי משהו נגד הכלוב, אולי רק עומס מטענים ורגשות שיצרו בליל קשה להתמודדות.
חזרתי, ואולי אפילו אכתוב כמה פוסטים על קורותיי בשבועיים האחרונים. הייתי צריך את הזמן הזה בשביל להיעלם, להתאפס אחרי לב שנשבר ואחרי תקופה קשה.
חזרתי, ואני מקווה שלא יהיה צורך להיעלם שוב.
אז נדבר כבר..



[ תקציר : מי-אחרון-בתור??? ]