מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

צאת יום הכיפורים. אפשר להכריז באופן רשמי- השנה החדשה החלה.
יום כיפור בעיני אינו יום אבל אלא יום חג. תקופת החגים היא תקופה בה אנו מתנקים מבפנים ויום כיפור מבחינתי הוא שיא תהליך הניקוי.
כל העניין הזה של חשבון נפש ומחשבות על השנה החולפת הוא דבר בהחלט חיובי, ורוב האנשים באמת נקלעים לחשבון נפש בתקופה זו, אפילו בעל כורחם עקב השביתה האובר-כללית במדינה. בהחלט שמח ונקי אחרי יום כיפור, לפחות בשבילי, אחרי התנקות מבפנים, אחרי יומיים מנוחה בלי טלפונים , עבודה, חברים, או שטויות-מסיחות-דעת אחרות.

יום כיפור, יום טוב, יום חג, אך יש משהו שמעיק עלי מאוד.
לעולם יסמל בעיני צום יום כיפור את האבל על קורבנות מלחמת יום הכיפורים, אלפים במספרם. עשרות אלפים אם סופרים גם את הפצועים.
המספרים גבוהים אך אין אפשרות למנות ביחידות כמותיות את חשיבות הנופלים למשפחתם, לחבריהם, לבני\בנות זוגם, לילדיהם, וגם את חשיבותם לכם.
וגם לי ...
בלי אותם לוחמים גיבורים, יקירי שמיים ואמיצי עולם לא היינו כותבים כאן היום. גבורתם תוארה בפנינו מאות פעמים אך עדיין בלתי נקלטת גם למי שמאוד מנסה להרגיש את אשר הרגישו החיילים האהובים שלנו ברגעיהם האחרונים. לעולם לא נוכל לעשות מספיק בכדי להודות להם על שחוו את רגעיהם האחרונים בלחימה קשה אל מול המון חמוש הנע לקראתם ומבקש להורגם, ביודעם שאם לא ינוסו על נפשם – אבודים הם. לעולם לא נצליח להפנים את ההקרבה שנעשתה בעבורנו .

את יום הכיפורים הזה אני מנצל על מנת להביט השמיימה ולשאת תפילה קטנה אל הנפשות האבודות של יום כיפור. אני לוחש בתפילתי את ההתנצלות אשר בוערת בי, על שלא למדנו כלום ועל שלא הפכנו אנשים טובים יותר ומדינה נאורה יותר. אני מבקש סליחה על שעדיין תקועים אנו במעגל דמים אשר ממשיך לקטוף את מיטב בנינו, את חברינו לנשק, את אהובינו- אחינו.
אני מבקש סליחה מכל הלב ומביט אל הכוכבים המנצנצים, מנסה לחדור בעיניי את שכבת האטמוספירה ולקבל סימן מאותם יקירים אבודים.
איין.
שום סימן לא חוזר אלי.
הם מתים וכבר לא יכולים לענות לי.

אני ממשיך לנדוד במחשבות ומנסה לחשוב איך הרגישו אותם לוחמי הצדק בשנייה האחרונה של חייהם. חלקם בוודאי חששו, חלקם כנראה היו במהלכו של תהליך הסתערות או מגננה כנגד צבא אשר עליון במספרו ובכוחו על כוחותינו. צבא הנחוש להשמיד את כל חיילי ישראל ואת כל המשפחות אשר נותרו מאחור.
אני כותב את הדברים ותוהה מה עבר להם בראש, לאותם גיבורים, בשעה שקולות הירי הדהדו מכל עבר והם נלחמים על אדמה מוצפת בדם חבריהם, חוששים לגורל המדינה. בוודאי ראו את יום הדין מגיע, בוודאי חשבו שבעוד מספר שעות לא תהיה קיימת עוד מדינת ישראל, וכל אשר חשוב להם יאבד ביחד איתה.

ולפתע כאב חד!
מבינים שחטפו את הכדור.
מחשבה אחרונה עוד מספיקה לחלוף בראש, על המשפחה בבית או על אהוב שקיוו להתחתן איתו....
וצונחים על הרצפה. הכל נגמר. עולם חדל מלהתקיים.

מחשבותי, אשר נמצאות כבר הרחק איתם, חוזרות אל זמנינו באחת כאשר אני קולט בהפתעה שגם אני לחמתי וגם אני הקרבתי. גם אני שפכתי את דמי וגם אני קטלתי חיים דרך כוונות ברזל קרות.
לא למען הגאווה או הפאר אני כותב את הדברים, אלא על מנת להמחיש את העובדה שעדיין כלום לא השתנה. פשוט כלום! הנה אני, איש זקן בגוף של ילד אשר נלחם עם חבריו באנשים אשר החזיקו נשק כנגדינו. גם אנחנו נלחמנו כמו אריות, גם אנחנו יצאנו לעיתים למשימות התאבדות, וגם אנחנו מבקרים פעם בשנה את קברי חברינו, אחינו לנשק, אחינו.
איני משווה לרגע את הפעולות שביצעתי יחד עם חברי בעומקי רצועת עזה, נועזות ככל שיהיו, ללחימה הקשה של מלחמת יום כיפור. להיפך – אני בא לטעון שבאותם ימים נוראים נלחמו בודדים מול אלפים, פלוגות מול דיויזיות שלמות, חיילים מעטים אשר אינם מוכנים לקרב מול צבא גדול ואימתני אשר הכין את ציודו ואת רוחו במשך שנים לקראת הקרב הגורלי, ועל אף שנדמה לעיתים שאותן פלוגות הפסידו במערכה יש לזכור תמיד שהן ניצחו! אותם לוחמים אמיצים אשר הקריבו את עצמם למען המדינה (המדינה זה אתם, כן?!) ונרצחו ע"י הצבאות הסובבים אותנו הם הסיבה לקיומינו היום! ותזכרו את זה!!!
תזכרו את זה כשאתם צריכים להחליט מי אתם ולאן אתם מכוונים, תזכרו את זה כשאתם בוחרים היכן לשרת או במה לעסוק, ותזכרו את זה בכל פעם שאתם בפרשת דרכים וצריכים להחליט בין טוב לרע.
תזכרו את זה כשאתם רואים בחור עיוור או אישה קשישה מנסים לחצות כביש סואן, זכרו את זה כשאתם משליכים לכלוך על אדמה רווית דם מלאכים, זכרו את זה כשאתם חושבים רק על עצמכם ופוגעים באנשים סביבכם, וזכרו את זה... תמיד! לא לכם הזכות לפגוע באנשים ללא סיבה. לאיש אין זכות זו. הזכות היחידה שניתנה לכם מתוקף היותכם הצאצאים של לוחמי יום כיפור (גם אם לא באופן ישיר) היא להנות מהחיים שניתנו לכם במתנה וללא כל תמורה. אין לאף אחד שום זכות לקלקל לאדם אחר את המתנה הזו, אלא רק להאדיר אותה ולעזור לאחרים היכן שרק ניתן.

לא רק על הקורבנות אני מקונן היום, אלא גם על הפצועים אשר חלקם עדיין סובלים, וגם על האלמנות הרבות שחייהן הפסיקו באותה שנייה שחיי בעלן נגמרו. על אלפי הילדים אשר נותרו יתומים ועל כל מי שפניו מחווירות וגופו מתחיל לרעוד בחולשה כאשר הוא שומע את המילה "כיפור". הלוואי והייתה דרך כלשהי להוסיף חיוך על פניהם, ולו לרגע קט....
בעצם יש, אך כמו שכתבתי בתחילת הקטע הזה, לא למדנו כלום מאז.