מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

אני לא יודע כיצד להתמודד עם מצב בו לבחורה מדהימה שאני מכיר ואוהב נמאס.
נמאס לה...
היא רוצה למות...
פוחדת...
מה אומרים לבנאדם כזה?
האינסטינקט מוביל אותי לומר "תחזיקי מעמד" או "יהיה בסדר" .
הלב מוביל אותי לרדת על ברכי ולהתחנן שלא תעשה את הצעד הנורא.
המוח יודע ששום דבר שאומר או אעשה לא יוכל לעזור לה אלא רק היא בעצמה.
אך הנפש... הנפש מזדהה. הנפש מבינה. הנפש עוצרת את האינסטינקט ואת הלב ואת המוח, הנפש תוהה האם אין רצונו של אדם כבודו והאם אין לאדם זכות לשלוט על הדבר הבסיסי ביותר בחייו – עצם החיים.
הנפש מזדהה כי הנפש כבר הייתה במקום ההוא. כבר ידעתי את התחושה שאין בשביל מה (או מי) להישאר, הכרתי בעבר את התחושה של "כבר אין לי כוח להילחם.."

ועכשיו ווידוי עצמי , שבעבורי הוא חושף וכואב:
בתקופת גיל ההתבגרות הייתי בדיכאון. כולם אמרו לי שזה גיל ההתבגרות ושכך אמורים להרגיש(וכמובן שזה עזר מאוד! אנשים סתומים שכמותם), אך אני ידעתי שזה יותר מכך. היום בדיעבד ברור לי שהיה שם דיכאון הרבה יותר רציני, אולי אפילו קליני, אולי... דיכאון שמבוסס על הרבה דברים שרק היום אני מסוגל לראות בעין אובייקטיבית ולהצביע עליהם.

כמעט התאבדתי. כלומר.. ממש רציתי, אבל פחדתי.
ואז עוד יותר שנאתי את עצמי כי אפילו לגמור את זה אני לא מסוגל. כבר לא היה כעס , היה רק יאוש. המון יאוש, ואולי גם שרידים של כאב מהולים בשנאה עצמית ובביטחון עצמי ירוד.
עם הזמן התחושה הזו הלכה והתחזקה,
התחדדה אצלי ההבנה שאני בוחר לשים לזה סוף.
ואז הייתה ההתלבטות הקשה מכל – באיזו דרך אבחר.
לא אספר כאן מה הייתה החלטתי, אך אגלה שהנחתי את ידי על הציוד הדרוש, אשר באותם ימים היה הרחק מהישג ידי. בכל יום הייתי נשכב על המיטה ומנסה להתאבד, ובכל יום מחדש הייתי עוצר רגע לפני הסוף.
כאמור, מפעם לפעם הרגשתי אפס יותר גדול והרגשתי איך מתעצמת בתוכי תחושת ה"אין לי כוח יותר" וה"אין בשביל מה להישאר".

עד לרגע זה איני יודע מדוע לא עשיתי זאת, ועד היום אני תוהה האם ביצעתי את הבחירה הנכונה ביום בו נשכבתי על המיטה, אך כבר לא ניסיתי להתאבד.
המשכתי לחיות.
עודני קיים.
האם בלב שלם?
לא.
לפעמים זה כ"כ קשה..
לפעמים לא ממש ברור לי למה אני ממשיך כאן,
לפעמים... ממש לעיתים רחוקות... מתגנב לראשי הרעיון לבצע זאת עכשיו.
כן, כאן ועכשיו. רצוי בדרך קריאטיבית ומהירה.
החיים נראים לי טפלים למדיי.
עד היום לא מצאתי סיבה ממשית להישאר, סיבה עם הרבה משמעות ועוצמה.
אני שוחה עם הזרם, נשאר כי כולם נשארים, לעיתים שמח, לעיתים עצוב. לעולם לא מאושר.
במבט פנימי עמוק ונוקב אני יכול לומר שאני בסה"כ מעביר כאן את הזמן עד שתפגע בי משאית, או עד שאמצע משמעות עמוקה יותר מכל אותן סמי-משמעויות לחיים, פסאודו-סיבות לחיות.



אז החיים מעמידים אותי כעת מול פראדוקס נוסף.
למרות כל מה שסיפרתי אני לא רוצה שאותה בחורה תשלח יד בנפשה.
ברור לי שהיא אישה מדהימה ויש בה המון!
אני יודע שכרגע זה לא ברור לה, וגם אם היא יודעת זאת, זה לא משנה לה יותר מידי.
היא לבד. מרגישה לבד.
לבד... איזו מילה נוראה.
כמה משמעות יש למילה הזו.
בשביל אנשים כמוה משמעות המילה "לבד" דומה למשמעות המילה "חיים".
אני מרגיש כמו ילד קטן שעומד מול אדם גוסס ו(אני)צועק "לא רוצה, לא רוצה!"
אני מנסה לדמיין את המצב בו היא אכן תתאבד וליבי נשבר.
החיסרון מורגש.
הכאב כבד.
ברור לי שהיא כבר אינה מסוגלת להרגיש בהפסד העצום, אלא רק הסובבים אותה. חבריה.. אמה.. אני...
אני עומד מול הפראדוקס בלב קרוע ודעות אמביוולנטיות.
אני מאמין שלאדם הזכות המלאה להחליט לסיים את הפרק הזה שנקרא חיים. אני מאמין שלעיתים זהו מעשה נכון. אני מבין אדם אשר לאורך תקופה ארוכה רע לו, והוא לא רואה את האופק או את התקווה. מבין את רצונו הכנה לא לחיות יותר. למות.
הייתי שם. לעיתים עדיין מרגיש שם.
כשריק ואין משמעות... איזו סיבה יש להמשיך?

לכל אחד הסיבות שלו, אני מניח.
את הסיבה שלי עדיין לא גיליתי אז איך אראה לה את הסיבות לחיות? את הסיבות שלה?

אני נקרע בין שתי דעות שונות, נקרע בין הניסיון לעצור את התהליך לבין מתן לגיטימציה לתהליך. מכל האנשים בעולם – אני האחרון שמסוגל לעזור כאן, האחרון שישמיע קול ברור ויאמר "אל תעשי זאת". איני מרגיש שיש בי הזכות לעשות זאת, מכיוון שזהו רצוני האגואיסטי שלא לאבד אותה. איני בטוח כלל שטובתה היא אכן להישאר כאן, בעולם בו היא סובלת ... בעולם בו קשה לה.. בעולם בו נפשה הפצועה כואבת ומיואשת.
בכל רגע המצב יכול להשתפר, אם בעזרת שינוי גישה, אם בעזרת אהוב חדש ואם בגלל משהו אחר... בכל רגע המצב יכול להשתפר, אך יכול גם לא. אני איני משתייך לאג'נדה שטוענת שהמתאבדים הם סוציומטים. כמובן, יש כאלה, אך לא כולם כאלה. ישנם אנשים (כדוגמתי) שפשוט לא מצאו משמעות עמוקה מספיק מבחינתם או שסובלים את סבלם של אחרים ומושפעים מהרוע השולט בעולם, ישנם אלו הסובלים ממחלה נפשית כזו או אחרת, או ממחלה סופנית קשה.... וישנו עוד סוג אחד...
יקרה , את משתייכת מבחינתי לקבוצה האחרונה, הקבוצה אשר האנשים בה זקוקים למעט חום ואהבה, למעט רכות ותשומת לב. כמה זמן לא הרגשת חום שכזה...
יקרה, את אהובה- ולא רק עלי , אלא על רבים. דבריי נשמעים לך בוודאי כמו גיבובי שטויות אך מעולם לא שיקרתי לך ואיני מתכוון להתחיל עכשיו. אני אוהב את נפשך ומעריך את אישיותך, ואת מה שאני רואה בך, רואים בוודאי עוד רבים. רבים... אך לך קשה לראות זאת בעצמך.

יקרה שלי, את פנית אלי בזעקה לעזרה. בוודאי לא ידעת את כל הדברים אשר חשפתי עכשיו בפנייך, ובוודאי לא הכרת את גישתי להתאבדות. זעקתך הכמעט אילמת נשמעה בקולי קולות אצלי ועדיין מהדהדת!
אני האדם הכי לא נכון לצעוק אליו "הצילו" בעניין זה, מכיוון שלרוב אני מזדהה עם הרגשות שעולים וקשה לי לבקש בצורה אגואיסטית שלא לאבד אותך, בעוד נפשך בוכה וכואבת. אני מכיר את כאבך ומרגיש אותו יחד איתך, יקרה. אני אולי האדם היחיד מכל אוהבייך ש"ירשה" לך למות אם רצונך אכן שלם בכך, ואם סיבותייך כנות ואמיתיות. אך דעי לך, יקרה, שאת לא לבד. אני כאן כפי שתמיד הייתי - משתוקק להקשיב לך, לדבר איתך, ללטף אותך. את לא לבד ולעולם לא תהיי! כי אני קרוב קרוב, גם כשפיסית אני רחוק.
איני יכול לצעוק באוזנייך את התחנונים אשר בתוכי, ואיני יכול לבקשך שלא לעשות את הצעד הנורא אותו את מבקשת לעשות, אך יכול אני להיות לך חבר טוב ואוזן קשבת. רוצה אני להוות לך מצפן ולנסות להאיר את דרכך החשוכה. מבקש שתרשי לי להרעיד את האדמה שאת דורכת עליה, מבקש שתרשי לי לגעת בך במקומות בהם מעולם איש לא נגע.. לגעת הכי עמוק שיש... לגעת בך...
ואולי אוכל להעלות חיוך על בדל שפתייך, אולי אוכל לשנות את רגשותייך או את זווית ראייתך ולו במעט...
אולי אוכל לגרום לך להתחרט....