מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

צעד לאחור ועוד אחד...צעד אחרי צעד אחורה.
כולם צעדים יזומים, גם אם בתת-מודע, כולם מתבצעים תוך רצון לרוורס.
שוקע לאיטי, יורד נמוך ומנצל את התהליך בשביל ראייה אובייקטיבית על חיי.

מלמטה אני בוחן את הדברים באובייקטיביות, בלי חשש לפגוע באחרים.. בלי חשש לפגוע בעצמי...
אין בי כעס, גם לא כאב עוד... רק עצבות גדולה על המצב הקיים. עצבות גדולה וייאוש מן המלחמה ברוח...
אין מדובר ברחמים עצמיים אלא באכזבה גדולה, בעיקר מעצמי ומציפיות שבניתי לעצמי בלי כל בסיס, מתקוות שונות שנוצרו בי ואולי רק מהסיבה שכ"כ רציתי את התקוות הללו.

אז עכשיו חזרתי מעט אחורה, ממש כפי שעושה אדם שמאבד את דרכו בטיול.
עכשיו חדלתי מלהסכים עוד להיות שם אך לא לקבל דבר בתמורה,
כמו צעקתי "פוס משחק" ופרשתי לרגע מהמרוץ.
כמו צללתי מתחת לגלים הסוערים אשר משתוללים בים בעת הסערה, אל השקט התהומי אשר מאפשר בחינה מחדש ותיקון דרכים.
חזרתי מעט אחורה, אך עוד אצעד קדימה.

כאן מאחור רגוע יותר,
פה אין צורך להלחם כנגד הרוח.
(והרי כולם יודעים שלא ניתן להילחם ברוח- היא תמיד תנצח...)

כאן הפרופורציות משתלבות בצורה טובה יותר ,
כאן רואים טוב יותר את האנשים העומדים מולי,
מכאן אני רואה טוב יותר את עצמי-
כאן אני מבין סוף סוף מדוע כ"כ נמוך לי בימים האחרונים.


היה לי רע. הרגיש לי ריק ובודד לפתע. בפוסטים האחרונים קראתי לזה "התרחקות", ולמרות שאותו פוסט נכתב על אדם ספיציפי התחושה היא כוללנית ולא קשורה לאדם זה או אחר.
אז חזרתי מעט אחורה,
אולי קפצתי מהר מידי קדימה, אולי רציתי יותר מידי, אולי קיוויתי אחרת...
אני לא מתחרט על דברים שעשיתי או על מה שהייתי בשביל אנשים ואין לי שום כוונה לשנות זאת, אמשיך להיות כזה אך מעתה לא אדחוף להיות כזה. לא אכפה את עצמי בחייהם של אנשים עוד, אלו שיבואו להישען על כתפי יתקבלו בברכה ואילו אני לא אדחוף יותר את כתפי למקום שצריכים אותה. לא כופה את עצמי יותר, גם אם ברור לי שאוכל לעזור.
ומן הצד השני, אנשים שיודעים להישען כשקשה להם צריכים לדעת גם להושיט יד ולהיות כאן גם כשאצלי קשה. גם אם המלאכה לעיתים אינה פשוטה.
אמשיך להיות כל מה שהייתי – אך רק בעבור מי שבאמת ירצה ולא בעבור כל אחד.
אמשיך לתת כל מה שנתתי – אך רק למי שבאמת יעריך זאת וידע להוקיר (ולעיתים אף להחזיר).
אמשיך לחשוב על אחרים – אך לא לפני שאחשוב על עצמי, כי אני חשוב וזה מגיע לי וכנראה שאף אחד לא יעריך אותי כמוני.

מעולם לא חשבתי שאני אכתוב דברים כאלו, אך נתתי כל כך הרבה עד שהתרוקנתי. לא היה מי שימלא את מצבריי ועכשיו אני מוצא את עצמי מחליט החלטות שמעולם לא הסכמתי איתן. כעת אני מבין.

החושך ירד על מחוזותינו בגלל שמגיע לי יותר.
שקעתי בבוץ הטובעני מכיוון שלא קיבלתי "יותר".
למעשה.. קיבלתי רק את החבילה הבסיסית.
ככה זה כשנותנים בלי חשבון אבל הפידבק המתקבל הוא דו-משמעי.
אז היכן נמצא ה"יותר" הזה?

אני יוצא לחפש את ה"יותר" שלי. אחזור כשאמצא אותו.
לרוב איני אדם שיוצא בהכרזות אלא נוקט במעשים, אך עכשיו אני מכריז שאני לוקח צעד גדול אחורה, עוזב הרבה דברים בחיי, לוקח פסק זמן ומנסה להתרכז מעט בעצמי. אין בכך לומר שאני נוטש את חבריי, אך אני בהחלט נוטש את הגישה המקולקלת שמנהלת את צעדיי ואני מקווה לחזור מגובש יותר וחזק יותר מאי-פעם.
אני גם נוטש את הכלוב לתקופת צינון. אחזור כשאמצא את ה"יותר" שלי בתקווה שכאשר אכיר אותו אוכל לצעוד קדימה- בתוכי ובסביבתי.
תסמכו על דניו – זה לא ייקח הרבה זמן!



אנשים עולים לעיתים על דרך לא נכונה, לרוב כתוצאה מריבוי הכוונות הטובות.
זו טעות אך זו אינה חולשה, זה ברור לי כעת.
הצעד הראשון אשר אעשה בכדי לתקן את המצב ולהפוך את הרקוב לדשן הוא הצעד לאחור. אין זו בריחה אלא התקדמות יזומה לאחור שמטרתה לשנות את מה שרקוב פה תוך שמירה על כל הפלוסים.

It's always darkest before dawn…





( תקציר: לעיתים אחורנית זה הכיוון הנכון )