מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

אנשים שהיו חשובים לי ביותר, ואני להם, מסתמנים בתקופה האחרונה (היא תקופת הראיה האובייקטיבית) כאנשים אשר חשובים לי יותר מאשר אני חשוב להם.
אני משקיע יותר מהם
ומטלפן יותר מהם
וחושב עליהם יותר.
במילים אחרות – הם חשובים לי יותר משאני חשוב להם.
אבל העניין שבעיני הוא הקיצוני והחמור ביותר הוא שאני נותן להם יותר מאשר הם נותנים לי. אני תמיד הייתי שם בשבילם, וגם עכשיו נכון אנוכי לתת כל שאוכל בעבורם. בעבור חלקם אתן גם את חיי.
והם..? נותנים במשורה.
רק עד גבול מסויים.
לפתע אני מגלה את הכמות הענקית של דברים שחשובים יותר ממני.
זה עצוב לי.
וזה גם מעלה תחושות נוספות בי , שאולי לא הכי נוח לי להתמודד איתן. לדוגמא התחושה המגעילה שגורמת לי להבין שאחרי כל מה שנתתי , או יותר נכון אחרי כל כ_מ_ה שנתתי, אני עדיין לא חשוב לאנשים. לפחות לא מ_מ_ש חשוב.
כיצד זה ייתכן??
במה נכשלתי?
והאם זהו כישלון אחד גדול שחובר עם דברים רבים נוספים שאני מגלה על עצמי לאחרונה?
האם ...
וואו, זאת שאלה שקשה לי להעלות מן האוב אל בדל שפתיי,
האם יכול להיות שכל מה שעשיתי ונתתי היה בשביל להיות חשוב לאנשים?
התשובה היא כמובן שלא.
נתתי כי רציתי לתת. כי אני אוהב לתת, וכי אנשים רצו לקבל.
אבל אני חושב שגם לעניין זה היה חלק בסיבות.
האם באמת יכול להיות שהייתי כ"כ מסור לאנשים היקרים האלה כי רציתי להרגיש חשוב לאנשים?
אם כן- זה ממש חולה וזה מעיד על בעיה קשה לדעתי. (למרות שפעם ניהלתי שיחה על מחלות נפש עם חברה טובה וסיכמנו שלא ממציאים יותר מחלות נפש בשביל לזרוק עליהם את האשמה 😉 )
אני צריך להבין עד כמה גדול החלק הזה, כי אני לא מרוצה ממנו.
בכלל, לאחרונה אני מתחיל לחשוש שאת כל מסלול חיי עברתי מהסיבות הלא נכונות ולכן גם הגעתי למקום שאיני מרוצה ממנו.

הערב שוחחתי עם חברה טובה. אחת כזו כמו שתיארתי למעלה, שבעבר היינו מאוד קרובים אבל הייתה "התרחקות" או שמא "התפקחות" . שלי? שלה? של שני הצדדים?
כהרגלינו בשיחות האחרונות שוב רבנו.
שוב אמרתי מילים שפגעו בה מבלי משים, ושוב היא התפרצה עלי במקום להסביר או לדבר כמו שעושים אנשים קרובים שחשובים אחד לשני.
שוב השתלטו עלי העצבות והייאוש. וזאת בעיקר מכיוון שכבר מספר ימים אני מרגיש שאני "רודף אחריה" ... מן הרגשה כזו שמרגישים כשנורא רוצים משהו או מישהו שלא ממש מעוניין שנציק לו כרגע.
וחוץ מזה כל השיחות האחרונות שלנו הסתיימו בריב מהיר ועצבני, וגם כשלעיתים רחוקות מתקיימת שיחה נורמלית ללא ריבים אז לרוב השיחה קרה, או שהגברת מתעסקת במיליון דברים אחרים במהלך השיחה, ועונה לאנשים או טלפונים שזה הכי מעצבן בעולם.

עכשיו מה?
אנשים רגילים שהיו מתנהגים ככה, או יותר נכון אנשים שהקשר שלי איתם היה ככה, כבר מזמן הייתי בועט החוצה מחיי (עם השפיץ של הנעל!!), אבל היא אחת מהאנשים שהצליחו לחדור לליבי ולהיות חברת נפש שאני מאוד אוהב ודואג (לה). אז קצת קשה לי לוותר על הקשר בלי לעשות ניסיון נואש אחרון.
קצת קשה לי לראות את עצמי כשהיא לא בחיים שלי.
אז סגרתי את העניין בכך שלא אתקשר אליה יותר ואם אראה שהיא מתקשרת אז אבין שהיא באמת חושבת עלי גם מבלי שאתקשר. אם אראה שהיא מתקשרת שוב ושוב ושוב, אז אדע שהיא באמת מעוניינת בקשר הזה ולא סתם מנסה לצאת ידי חובה. במקרה כזה אחזור להתקשר אליה. (מישהו אמר "לא כופה את עצמי יותר"?)
מה יש? גם לי מותר לרצות להרגיש נרדף לפעמים...

הבעיה בכל הסיפור הזה היא שאנשים תמיד רוצים את מה שחומק להם מבין האצבעות, רק אז הם מבינים כמה חמורות ההשלכות של הדברים.
התגובות למצב כזה מתחלקות לשלוש אפשרויות:

1- לא בזין שלה לשחק במשחק שלי ולהראות לי אם וכמה אני חשוב לה. "ממילא כלום לא יהיה מספיק עבורו".

2- תראה גם תראה לי שאני חשוב, תתקשר עד שאבין זאת ועד שתירגע הסערה ("אני לא רוצה לאבד אותו".) אח"כ הדברים יחזרו על עצמם כי לעשות זה יותר קשה מלדבר .

3- אני באמת חשוב לה יותר ממה שאני חושב, והסיבה שהיא לא הראתה לי זאת עד עכשיו היא כי אני כזה פוץ ואני אדם בלתי אפשרי. במצב כזה היא תוכיח לי שאני חשוב לה ותתקשר ולא תוותר. היא תתעקש עלי וכשאביא את עצמי להתקרב אליה שוב, נפתור את בעיותינו כמו שני אנשים שחשובים אחד לשני. "אני אוהבת אותך מאוד, אתה חשוב לי ואני רוצה לעבוד קשה ולתקן את מה שקילקלנו. בוא נפתח דף חדש".


מה יהיה..? אין איש יודע. אני חושב שזו שורה מאיזה שיר, אבל אני לא זוכר איזה.
אז אצטט שיר אחר:
"אבל אין מי שיודע מה צפוי בעוד שעה במתח שכזה" משינה כמובן.




[תקציר: לא-זה-בכלל-לא-מוגזם-שאני-עושה-כזה-סיפור-מידידה-שלי-היא-יקרה-לי-מאוד. מאוד!]

[תקציר שני: וחוץ-מזה-כתבתי-גם-על-דברים-אחרים-גדולים-וחשובים-יותר]