"הבנתי" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה. "להתראות בינתיים, אני אודיע לך מחר על תשובתי הסופית".
כך נותקה שיחת הטלפון והשאירה אותי עם השאלה הקשה שמכבידה עלי מזה דקות רבות הנראות כנצח נצחים.
האם להסכים?
האם להקריב כ"כ הרבה עבור מישהו שלדעתי אינו ראוי לכך?
האם לוותר על חצי שנה מחיי בעבור חייו של אחר?
כל השאלות שרצות בתוך מוחי כעת... אחת מההתמודדויות הקשות בחיי ואין לי זמן לחשוב על התשובה כראוי.
מחר בבוקר, עוד 14-16 שעות אני חייב לתת את תשובתי שתחרוץ הרבה יותר ממשמעותה המילולית.
תשובתי תגלה לי מי הוא בשבילי,
תשובתי תגלה לי מי אני בשבילו,
ואולי הכי חשוב - תשובתי תגלה לי מי אני בשבילי.
הדילמה קשה ומורכבת, הוויתורים שאיאלץ לעשות הם קשים, ויתור על אורח חיי כפי שהוא נראה כיום ומעבר לאורח חיים שאיני רוצה בו ושיגרום לי קשיים וסבל. התמורה, הקלה על חייו הקשים של אדם חולה במשך כל אותה תקופה (כחצי שנה).
למרות שלא מגיע לו, ולמרות שזוהי פגיעה משמעותית בחיי שדווקא בתקופה זו ובגיל הזה אמורים לפרוח ולהתקדם, למרות שמדובר על שיתוק חיי החברתיים, כנראה גם המיניים, כנראה עוד הרבה אספקטים בהם, למרות כל אלו אני שוקל לעשות זאת ולהקל עליו את החיים בחודשים הקרובים.
ראבאק, חצי שנה של השתעבדות לאורח חיים שאיני רוצה תגרום לי להרגיש כמו חיה בכלוב, תהפוך אותי לעצבני ומתוח, תשלול ממני עצמאות ופרטיות...
אולי מה שהכי מפריע לי בכל העסק זו העובדה שכל ההשלכות שפירטתי כאן נוגדות את השינוי הגדול אשר מתרחש בי ובחיי בחודשים האחרונים. הרי קבעתי - "רק דניו" . אף אחד לא בא על חשבוני! אף אחד!! אני לא מקריב יותר ממה שאני מסוגל! לא פוגע בעצמי יותר בשביל אחרים!
אני לא רוצה לעשות את זה. אני לא מסוגל לעשות את זה בלי לפגוע בעצמי. מצד שני, האם איני פוגע בעצמי בעצם הסירוב להצעה זו?
מי אני באמת אם אשלול את האפשרות הזו ממנו, את האפשרות לחירות מינימלית לאחר תקופה ארוכה של סגר וכליאה במקום שנוא? האם באמת אני מסוגל לסרב להצעה רק בגלל אי-נוחות שתיגרם או בגלל ויתורים כאלה ואחרים שאיאלץ לעשות?
אני נקרע! פשוט נקרע...
ברור לי שאני לא רוצה לעשות את זה ואף איני מוכן לעשות זאת. ברור לי שמשמעות ההשלכות אם אסכים יהיו הרסניות לטווח ארוך בשבילי וימנעו ממני את האפשרות (אולי למשך כל חיי) למצוא עבודה טובה, לימודים טובים, חברים טובים, אישה טובה...
זוהי כניסה לכלא מבלי להיות מאחורי סורג ובריח.
זוהי יריה ברגל של עצמי.
זוהי בחירה שאני לא רוצה לעשות.
זהו כל מה שחששתי ממנו וכעת אני נאלץ לשקול אותו.
כי אחרי הכל.... זה אבא שלי......
לפני 18 שנים. 20 בדצמבר 2005 בשעה 16:05
