מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

היום טוב לי.

איזה כיף זה, ולחשוב שיש אנשים שמרגישים כך כמעט כל יום...
וואו, השקט הזה כל כך... כל כך שקט...

שקט

אין לי מושג מה הסיבה שפתאום הוא נחת עלי השקט הזה, גם אין לי מושג מתי ילך ממני.
ברור לי שילך.
ברור שלא ישאר זמן רב.
אני לומד אותו כעת, לומד להוקיר אותו, לומד להכיר אותו מחדש,
מוצף בשמחה, כמעט מאושר ממש... ואולי מאושר? (חושש להשתמש במילה כבדה כ"כ שכבר איני זוכר במדויק את משמעותה)
הייתי מצפה מעצמי למהול את ה"אושר" הזה בעצבות על שזה כאן לזמן קצוב בלבד, אבל זה פשוט לא קורה. אני ריק מעצבות על כך ומלא בתחושה הנקייה הנהדרת הזו.

שקט.
וואו, איזה כיף זה השקט הזה.
כמה עברתי בתקופה האחרונה, בשנה האחרונה...
שנה שלמה בלי שקט...
לפני שנה היה לי שקט,
היה לי שקט והייתה לי שלמות עצמית.
שנה אחורה, ומאז נותרתי אלמן לשקט הזה, בכנות אומר שכבר שכחתי איך זה מרגיש...

מוצף רגשות אני מתנהל היום, ובעודי מבצע את ענייני היומיום אני חש בזרע הנובט שבתוכי אשר מתחיל לנשוא את פירות השינוי הכואב של החודשיים-שלושה האחרונים.
והאם באמת יש קשר ישיר לשינוי שהתחולל? לשינוי שחוללתי?
אם אכן כזה הוא המצב אני גאה בעצמי על שהצלחתי לצאת ולטפס משפל התהום בה נמצאתי אל רגע אחד קטן של אושר אשר אני חש כעת, גם אם זהו רק רגע קט שתיכף יעלם ולעולם לא יחזור עוד.

ובין מילה למילה אשר אני כותב, אני נזכר בכל האנשים שהיו חלק מחיי בשנה האחרונה.
חלקם הקטן עודנו שם. רובם כבר לא.
והאנשים אשר כבר לא איתי בחיי, חלקם עזבו אותי מרצונם ואת חלקם הרחקתי, לעיתים בעל כורחי, על מנת לשרוד את השנה הקשה הזו שעברה עלי.
אלו מהם אשר באמת קרובים היו, יודעים היכן הייתי וכמה חשוב היה שאצא משם. יודעים איך איבדתי את עצמי בתוך כל התוהו שסבב אותי ובוודאי שמחים בשבילי, ולו באופן חלקי, על שהצלחתי להגיע ליום הזה בו אני מרגיש רק טוב. בלי רע.
(לאלו שלא יודעים על מה מדובר – בשביל זה קיים הארכיון בבלוג שלי, בהצלחה...).

וכן, אני יודע גם על מספר אנשים שנפלו איתי, עם או בלי כל קשר לנפילתי, יודע גם שהם בדרך הנכונה למעלה. יודע. יודע וגאה.
גאה בהם על התמודדות אמיצה מלווה בלא מעט קשיים וגאה בעצמי על שלא נטשתי את ספינתם בעודה טובעת. יודע וגאה.
דבר נוסף אשר אני יודע הוא ששינוי הוא דבר מרתיע, ולכן יש אנשים שיכעסו או יפגעו מכך שאני הצלחתי. יכול להיות שיחשבו שויתרתי עליהם ועזבתיהם בכדי להרגיש טוב יותר, טוב כפי שאני מרגיש היום. אני רוצה לומר לאותם אנשים שהם טועים, ושדווקא בגלל שלא עזבתי את מחמליי אני מרגיש כ"כ טוב כעת. נכון, טיפסתי למעלה בקצב קבוע ובלתי מתפשר, אך לא על חשבונם של הדברים (והאנשים) החשובים לי. כאשר נטשתי חלקים מחיי לא הייתה זו נטישה אמיתית כי אם עיצוב מחדש של החלקים החשובים בחיי. ואת אשר נטשתי ללא חזור רואה אני כקטיעת איבר לצורך הצלת גופי ונשמתי, פרוצדורה הכרחית לתיקונם של דברים אשר מחויבים בתיקון, פרוצדורה הכרחית לתיקונו של דניו אשר היה, ועודנו, חייב בתיקון.

התכוונתי לכתוב כאן שהרשימה הזו היא שעת מבחן בה ישמחו בשבילי האנשים אשר יאהבוני באמת ויכעסו\יפגעו מרשימה זו האנשים אשר אינטרסים בלתי טהורים להם.
עם זאת, איני שלם עם טענה זו מכיוון שברור ונהיר לי שהאהבה הרבה פעמים היא רווית אינטרסים אישיים ולכן רבים הסיכויים ששמחת אוהביי תימהל ברגשות שלילים על שהימים חלפו והזמנים השתנו, על שמפת הקשרים, הרצונות והשאיפות שלי השתנתה ויחד איתה תם הסיכוי לחיות את ימי העבר כפי שנראו ותוכננו בשנה האחרונה.
כולי תקווה אמיתית וכנה שאוהביי ישכילו להבין את השינוי שבי ולראות שבשינוי זה טמונות בעיקר מעלות, בעבורי ובעבור כל אלו שבקשר איתי, מכיוון שדניו שלם יותר משמעותו קשר שלם יותר עם דניו. ובכלל, דניו שלם יותר אלו מילים מאוד חזקות, דניו שלם הן מילים שכל מי שאוהב את דניו ישמח לשמוע.
הלוואי שהמסר יופנם,
הלוואי שהחזון יושלם.
הלוואי שתהיה שנה טובה יותר ולא "מבוזבזת" (ועל כמה שהשנה האחרונה *לא* הייתה מבוזבזת עוד יכתב בבלוג זה).
הלוואי שאוהביי האמיתיים ידעו למצוא מקום בליבם לשמוח עבורי ואיתי, להתחזק איתי ובשבילי, לגדול ולצמוח, לראות את עצמם ולהיות מאושרים.
הלוואי....

תמצית הפוסט הזה, אני מניח, היא שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש (כבר בוקר שלם) טוב, אני מרגיש שמח, ובחשש שמהול בתהייה על פשר הסיבה אפשר להוסיף גם "מאושר".
אני לא מרגיש שמגיע לי, למרות שבראשי אני יודע עד כמה כן מגיע לי.
עדיין לא מרגיש שמיציתי את המסע, אך ברגע זה אני חש כאילו הגעתי אל סופו. אל היעד המיוחל.
ואכן, אני מביט אחורה אל השנה האחרונה ורואה בבירור את הנפילה שחוויתי, את הצלילה אל התהום העמוקה, רואה כעת גם את המסע המופלא בחזרה ויודע עמוק בתוך ליבי שלא כל אחד מסוגל לכך. בטח לא בתקופה כ"כ קצרה.
אין לי ספק שהתחושה המלווה אותי הבוקר היא רק להבוקר, או כפי שלימדה אותי פעם מישהי, רק להיום. אין לי ספק שהמסע עוד ארוך וזאת למרות תחושת הסיפוק והמלאות אשר אני חווה כרגע. עוד יהיו רגרסיות ועוד יהיו נפילות, אך כעת אני בטוח במאת האחוזים שאני צועד אל עבר מקום בריא יותר, מקום שלם וחזק.
אני מתכוון להמשיך ולטפס בצורה איטית אך קבועה, ולקחת איתי את כל מי שרוצה להיאסף על המסע הזה שלי.

אני חווה את הבוקר הזה במלואו, על כל יופיו ועל כל יופיי שלי.
זה נראה לי כמו חלום שאינו בר השגה לקום כך כל בוקר, לחיות כך כל יום, ועם זאת... כרגע החלום נראה קרוב מתמיד.
אחרי הכל, לפעמים חלומות מתגשמים, לא? 😄





יש לי גם נ.ב דיי ארוך –
באופן שהוא בחלקו תמוה בעיניי ובחלקו אך טבעי, אני לא יכול שלא להביא פה את השיר "שמע ישראל" (עדיף בגרסת דוד ד'אור) אשר מוקדש הפעם לכל אלו שעדיין לא השלימו את המסע שלהם, אך מרגישים שהם בדרך לשם.
מדוע דווקא שיר זה נשפך מליבי כעת?
אולי בגלל שכעת, ברגע זה כאשר נדמה לי שהגעתי ליעד מסעי, צפים ועולים זכרונות רבים מהשנה האחרונה, ולו הייתי צריך לאסוף תמונות מחיי וליצור במוחי וידאו-קליפ לשנה האחרונה אני מניח שזה השיר שהיה מלווה את המצגת.
נכון, כתבתי שנדמה שהגעתי לסוף המסע, אך ברור לי שתחושה זו תיעלם תוך מספר שעות. עם זאת, אני מתקרב. אני יודע שאני מתקרב. וכפי שכתבתי כבר , אני יודע זאת ואני גאה בעצמי.

מוקדש בהרבה אהבה לכל מי שנמצא בדרכו אל יעד המסע שלו:

שמע ישראל
------------
כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה

כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום

שמע ישראל, אלוהיי, אתה הכל יכול
נתת לי את חיי, נתת לי הכל
בעיניי דמעה, הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת

שמע ישראל, אלוהיי, עכשיו אני לבד
חזק אותי, אלוהיי, עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח

שמע ישראל,
אלוהיי,
אתה הכל יכול
נתת לי את חיי
נתת לי הכל
בעיניי דמעה
הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק - הנשמה זועקת !!
שמע ישראל,
אלוהיי,
עכשיו אני לבד...
חזק אותי,
אלוהיי,
עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר
כי לא נותר בי כוח