מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

אי אפשר שלא להרים גבה (ולעיתים גם שתיים) כשלפתע אנשים שאמורים להיות קרובים אליך מפסיקים להשקיע ומתלוננים שאתה הוא זה שבעצם כבר לא שם.
בתקופה האחרונה יותר מידי אנשים הפסיקו להתקשר או לבצע מאמץ ראוי כלשהו לשמירה על קשר. היו גם כמה כוכבים שהחליטו שקריאה אחת במסנג'ר היא מאמץ ראוי בטרם יקפצו על המציאה וינתקו מגע בתואנה שאני כבר לא מתקשר.

מוצא את עצמי לבד.
חברים עלק...
מצד שני, מי צריך חברים כאלה שנמצאים רק כשנוח להם?
מי צריך חברים שיודעים להאשים אבל לא מסוגלים לקבל ביקורת פה ושם?

מוצא את עצמי לבד.
מנסה להבין איך נשארתי כמעט בלי אף אחד .

בודק את עצמי ואת התנהגותי:
באמת שאני עושה מעל ומעבר,
באמת שאני מתאמץ
לרוב גם משתדל לראות את הדברים דרך עיני הצד השני.

בודק את דרישותיי מאחרים:
מוצדקות ובהחלט לא מוגזמות.
מינימליסטיות, ראויות, הרבה פעמים מתפשרות ומוותרות.
באמת שאני לא מבקש שיורידו בשבילי את הירח, רק מעט כבוד, ומידי פעם שיהיו אמיתיים איתי.

מנסה להבין מדוע למרות זאת הם לא נשארים,
מנסה להבין למה הציפיות המינימליות שלי מתקבלות בפנים חמוצות,
האם יתכן שאף אחד מהם לא חבר אמיתי? אף אחד מכל ה"חברים" האלו שלי?
חברים אמיתיים עושים הרבה יותר מהמעט שלו אני מצפה...


לפתע מבין:
הרבה זמן התרפסתי.
מוותר בכל פעם מחדש,
נותן לדברים שאני לא רואה בעין יפה להתרחש בלי להגיב בצורה שלילית...
אולי ניתן אף להרחיק ולומר שנתתי שינצלו אותי כי לא רציתי להיות לבד.
רציתי להישאר עם חברים אז התעלמתי מהתנהגות כלפיי שהיום כבר איני מוכן לקבל.


למה הייתי כזה?
הכי נכון יהיה לחזור לשורשים.
כל ילדותי הייתי בודד, לא הייתי מה"מקובלים" ולא היו לי כמעט חברים.
מאוחר יותר כשהתבגרתי ורכשתי חברים, באופן טבעי ניסיתי לשמור על הקשרים שיצרתי ובעבור 'חברים' הייתי מוכן להתכופף ולהתגמש, לקבל הכל גם את החרא שלא הגיע לי, ובעצם... להשאיר את עמוד השדרה שלי בבית – העיקר לא להתעמת עם החברים שלי, שלא ילכו, שלא אשאר בלי.
במחשבה לאחור אני מבין היום שהרשיתי להם (ואולי הרשיתי לעצמי להסכים להם) להיות חברים של "נוח".
חברים רק כשנוח... ורק כמה שנוח...


ממשיך לחפור, שואל שנית, למה הייתי כזה?
התשובה הבלתי נמנעת:
חוסר הערכה עצמית (כנראה בגלל המצב החברתי בילדותי), שהתבטא באמונה שכדאי לוותר על דברים חשובים לי ושכדאי לבלוע התנהגות לא ראויה של חבריי כלפיי כדי שלא אשאר שוב לבד.
חוסר באמונה שאני מספיק שווה כדי שירצו להיות חברים שלי גם אם אני בעל דעה שונה משלהם לפעמים, גם אם אני עומד על זכותי לקבל יחס ראוי תמיד. ללא יוצא דופן. תמיד.

ומדוע העניין עולה וצף עכשיו?
עכשיו זה מגיע.
עכשיו, באיחור משמעותי, יש בי הערכה עצמית וביטחון מספיקים בשביל לעמוד על שלי, על המגיע לי.
עכשיו יש בי ההבנה שזו זכות להיות חבר של אחד כמוני, של אחד שיודע להיות חבר אמיתי ושנשאר גם כשטוב וגם כשרע.
עכשיו אני מבין שמותר ולגיטימי לדרוש את אשר אני מצפה לו בקשר עם חברים אמיתיים, מבין ויודע שהפתגם "נאה דורש נאה מקיים" חל על שני הצדדים בקשר ולא רק עלי.
מבין ויודע שאם אני נותן אני צריך גם לקבל, ולא רק כשזה נוח ולא רק כשזה לא דורש שם הקרבה או מאמץ,
עכשיו ברור לי שאני לא מוכן יותר להיות חבר טוב של אנשים שמתנהגים כמו חברים רק כשאין להם משהו טוב יותר לעשות או מישהו טוב יותר להיות איתו.
לא רוצה יותר להיות חבר טוב ואמיתי שנמצא תמיד כשצריכים אותו בעוד שמהצד השני אני מקבל את אותו הדבר רק כשנוח וכשאין זה דורש יותר מידי.


אז מה הלאה?
אני לא מצפה שכולם יהיו לי חברים כאלה,
יהיו גם חברים שאינם כאלה, אך הם יוגדרו ככאלה ובהתאם תהיה התנהגותי איתם,
וכך גם השקעתי ויחסי אליהם.

ומה עם אלו שמתיימרים להיות חברים אמיתיים וטובים?
הדבר הבא שאעשה יהיה סדרה של פגישות\שיחות עם אותם אנשים בהן אבהיר את המצב החדש שנוצר ואנסה להסביר את עצמי. מי שיידע להקשיב ולהבין, מי שיחתור להדדיות, יישאר בקבוצת "החברים הטובים", ומי שלא יעזור לי לשנות את אופי הקשר ואת התנהלות היחסים בינינו... הוא יוגדר כחבר מסוג אחר, ובהתאם תהיה ההסתכלות שלי על הקשר בינינו.

האם זה פייר ליצור סוגים שונים של חברים?
זה פייר בשבילי, וזה מה שחשוב.
ומלבד זאת, זו שיטה מצויינת לדעת מי הם החברים האמיתיים שלי.

אין לי ספק שיהיו עימותים, אך הכוונה שלי היא לשבת באווירה טובה ולהסביר ברגישות את דבריי.
אני מקווה שהחברים שלי יוכיחו את עצמם בנקודה מכריעה זו ויבינו שעד כה היה בסיס מאוד רקוב לקשרי החברות שלי עם אנשים, בסיס המושתת על הרגלים של 'הפניית הלחי השניה' וויתורים נוספים מצידי, ומצד שני ניצול שלהם, אולי אפילו לא במודע, את המצב הנוח שיצרתי.