ואל תגיד לי שלא. נסדקנו ואל תנסה לשנות את דעתי.
כל מילות האהבה שאמרת כל השנה לא החזיקו מים כשדחפתי את כל הדברים שלי לשקית זבל. בעצם, לא אמרת מילה. המילים גם לא התחברו למעשים, לא עצרת אותי בדרך, לא חסמת לי את הדלת.
מילמלת קלות מה את עושה, ולא באמת ציפית לתשובה. והלכתי.
התעלמת ממני במופגן כשהגשתי לך עלה של זית. בדיעבד אמרת שהיית אידיוט, זה לא מקל עלי את העלבון.
חזרתי. אחרי שעתיים חזרתי.
נוצר שבר. משבר אמון מכל השבת הזו מכל מה שהוביל לריב הזה. לא ממש דיברנו על הדברים. האשמתי. המון. התגוננת בלי היגיון. לא רציתי להוכיח אותך יותר ממה שעשיתי, כי מה זה כבר משנה? הרי חזרתי..אבל לא חזרתי שלמה.
והשבוע שבא, הרגשה מוזרה...אני כאן ולא, אתה פה ולא. המילים אותן מילים אבל פתאום אני לא מצליחה להכניס אותם למקום הנכון בתוכי.. מרגישה אותך מתרחק. אל תגיד שלא.
משהו בנו נסדק ואני לא יודעת מה יעצור את זה.
משהו בנו נסדק, והפלא? נשארתי שלמה.
בפעם הבאה כדאי שלא תעשה עלי שרירים.