איזו בכיינית אני... הלב נשבר לרסיסים כשאני מדמיינת אותו איתה. בעוד אני בזרועות אחר.
איזו קטנה וטיפשה אני כשמצפה שיבוא ויתחנן לסליחתי כשיש לי את כל הסיבות לבעוט אותו לחלל החיצון.
איזו עלובה אני שיש לי הכל ואני רוצה רק עוד חיבוק ממנו, עוד נשיקה, עוד מקום בשקע הצוואר שלו להניח את הראש שלי.
כמה שיטחית אני כשעוקבת, שואלת, מתעניינת במי כמה ואיפה, כשאני הותרתי אותו הרחק מאחור, כשאני התקדמתי עם עוד 5, 10, 20, 100 אחריו כולם טובים ואף אחד לא כמוהו, מטומטם...
למה. למה למה. מה הקטע הדפוק הזה, להידבק לאנשים טיפשים, אטומים, סתומים, אגואיסטים. מה?
כשהעולם פתוח בפני עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פנטזיות ומעשים, כשהחיים רק מחכים לי שאושיט יד ואקח... למה? למה אני תקועה על האפס הזה????
והקטע הכי מפגר זה שאני בכלל לא רוצה אותו חזרה. סתם בא לי שיזחל אלי חזרה על טרבע וזה מטריף אותי שהוא לא.