או.קיי. אז יש חיים.
חייתי אותם פעם, מזפזפת בהם היום.
לפעמים מגיחה החוצה, טועמת משהו חדש וחוזר למצב צבירה. מצב אפטי, מצב של שיגרה.
או.קיי. אז יש חיים.
נוגסת בקטנה, לא שבעה אבל מספיק כדי לא להיות רעבה. וזה לא עוזר כי עם האוכל בא בתאבון, ככה אומרים, וזה נכון.
אז בא לי לטרוף. להקיא ושוב לאכול. את החיים האלה, שכולם מדברים עליהם. הם נגמרים בסוף וצריך להספיק מלא. כמה זמן יש לי? אז בינתיים מנסה דבר או שניים.
ואין תכלית ואין סיפוק, ואין ואין ואין.
אז החלטתי לעצור. שיעבירו להם יומיים שלושה מהחיים שלי, לא נורא, מחיר זעום לשקט שיגיע.
ואני עושה הליכה ומחזירה קלוריות בסלט ובירה על החוף בשקיעה. ואני שותה חצי ליטר קפה עם קוראסון בבוקר יום שישי, מתנדנדת בשמש הנעימה במקום לטגן שניצלים. ואני אומרת לך "אל תבוא", כי נשבר לי הזין ממך ומגיע לי יותר טוב.
אז לשם אני מכוונת.
אחרי שאעצור הכל, מבטיחה לכם, אני אחזור ובגדול!