יש משהו בבניינים גבוהים שאני אוהבת. בכלל אוהבת גבוהים. מלמעלה ומלמטה.
הייתי היום באיזה ראיון עבודה בקומה 24 של בניין במרכז וכל גוש דן התפרס לפניי ואף יותר. ואמנם ראיון וצריך להתנהג בהתאם...אבל עמדתי מול החלון דקות ארוכות ונשמתי את הנוף. מקסימום שיסתכל עוד כמה דקות על התחת שלי. מהר מאוד שיחת הנוף נכנסה לראיון עצמו ולקחה את חלקו המירבי בפלפולי לשון שלי על יכולתי לתפקד בכל מרחב הניתן כציפור בשמיים ועל המעוף הגבוה שלי בכל הנוגע לעתידי בחברה שלהם...כפקידה...
ואכן קטן עלי המקום , אבל הנוף...לראות את כל פטריות דודי השמש ובהם המים שנכנסים לכל בית ובית ושוטפים את האנשים מעצמם. ריבועים ריבועים של בתים המכילים חלומות , שאיפות , רצונות. לראות את ההרים אי שם מבצבצים להם ולדעת שיש עוד הרבה ממנו..מהנוף...שאני לא רואה אבל יש מה לראות. לנשום את הכוח , את העוצמה השקטה , להבין את הפרופורציות של המציאות הלא פשוטה אך לחייך לדמעה שזולגת. טוב שזולגת. היא חלק מהנוף. להרגיש מוכנה להכיל את העולם , לחבק את האלימות שבו , לתת מקום למרחב שלו , לעטוף כל רגש ו..לעוף.
הייתי השנה בניו יורק ,פעם ראשונה, בדמעות התקשרתי לחברי הטוב בעודי עומדת לבד עם מזוודה בגראנד סנטרל 42st. והוא , שלא הבין את פשר הדמעות החל להרגיע אותי שככה זה פעם ראשונה בניו יורק - מקבלים הלם מכל הבניינים , מרוב הגבה שלהם את בטח מרגישה קטנה שם למטה , חסרת אונים , וכואב לך הצוואר. - מפגר אתה - אני אוהבת להרגיש קטנה , חסרת אונים ושיכאב לי הצוואר מהעיניים הנשאות למעלה.
אני אוהבת לנשום את הכוח החוצה ממני עד שלא נותרת טיפת אויר , את העוצמה המשתתקת , אני אוהבת לא להבין את הפרופורציות של המציאות , להבין שהיא תמיד תמיד תהיה גדולה ממני , ושאני רק חלק קטן ממנה. לחייך לדמעה שזולגת. טוב שזולגת. היא בהחלט חלק מהנוף. להרגיש מוכנה שהעולם יכיל אותי , יחבק את האלימות שבי , יתן מקום למרחב שלי , יעטוף כל רגש שלי . ו..לעוף.
לפני 15 שנים. 23 בינואר 2009 בשעה 0:43
