אני רוצה קצת לשתף מנקודת מבטי את עניין של הכוונה, כשעושים דברים עם כוונה התכווננות, וכשפועלים באופן אוטומט. אני רוצה להסביר את העניין דרך שמירת שבת. מי ששומר שבת ועושה זאת דרך כוונה טובה מחשבה ואהבת השם, כבר ביום שישי מרגיש התרגשות, חזקה מאוד, לא פחות מהתרגשות של פגישת אהוב. כל מהלך היום נעשה במחשבה בכוונה, בנתינה, חלקים שבנו כמו כעס, יצר רע, או עצלנות נעלמים, יש כוונה רצינית לקבל את השבת. בקניות קונים הכל בדיוק אותה הרגשה אילו הייתי צריכה להכין ארוחה לאהוב. החלות הלחמניות הכי טובות, אם באמצע השבוע הייתי חושבת שזה אולי מיותר לקנות דבר מה, לכבוד שבת כלום לא מיותר. אני אקנה גם את הפירות הכי טובים וממתקים שאני קוראת להם הפתעות שבת, הילדים משתגעים מהפתעות שבת כשלמעשה זה בדיוק אותם ממתקים. גם אם השקיות כבדות הן נעשות קלות, נעשה כוח עליון, לנקות לבשל, להכין עוגה טובה, להחליף למפה לבנה, ואני לבד עם הילדים גם עייפה, אך עדיין יש התרגשות. נכנסת שבת וזה השיא כאלו אהוב דופק בדלת (אדון) מדליקה נרות ומברכת באהבה את הדלקת הנרות את השבת ואת ילדי, והמתח גובר אנחנו מתיישבים ובני הבכור מקדש וכולם רוצים לטעום כבר מהיין תירוש, בכל קידוש אני מתחננת אליהם לא לגעת ביין, היין הזה הופך למשקה מיוחד יש לו טעם מיוחד טעם של ברכה, עונג שבת. השלוק הראשון טעים ורוצים מזה עוד ועוד , ואני חוזרת ואומרת להם זה יין מקודש שישאר לכולם. ואז ממשיכים לברך, נטילת ידיים ובציעת החלה המתוקה ושוב ברכה לכל מי שאוכל כמו טקס. בסוף הקידוש והארוחה זה כמו שיא שמגעים עם אהוב כבר אין לאף אחד כח ההתרגשות כל כך גדולה והטכס נגמר וכולם הולכים לישון, אני משתפת בעניין הזה כדי להסביר איך אני רואה את ההתמסרות הנתינה היא חייבת להיות עם כוונה, אחרת זה לא יכול להתקיים. זה חייב להיות אמיתי. אני גם רוצה קצת להעביר ביקורת על עניין הסשן החד פעמי, איפה כל החלקים האלו של ההתרגשות האמיתית המסירות המחשבה, אתם לא חושבים שזה אחרי כמה פעמים הופך לאקט מיני, לנשמה לתוך שלנו לכוונה האמיתית שלנו אין מקום בסשן כזה. ואם זה לא באמת אמיתי איך מרגישים אחרי, איזו ריקנות תהום שחורה. אז גם כאן אני חושבת בעולם הבדסמ חייבת להיות כוונה אמיתית.
לפני 7 שנים. 6 בנובמבר 2017 בשעה 19:54
