|
|
|
אני כל הזמן עסוק
נובר ומוצא חתיכות מקולקלות
בתוכי
אני מנסה לדבר אליהן. לשכנע אותן לחשוף את עצמן. את הרע ואת הטוב.
לפעמים אני מצליח. בדרך כלל לא.
כשאני מצליח אני מתקן אותן. בכוח המחשבה. ממש הילר מחולל ניסים.
מדביק ומחזיר למקום בעדינות.
כשהן לא משתפות פעולה אני נפרד מהן בעצב. נותן להן להישאר בקילקולם. ונפרד בהבטחה שניפגש בפעם הבאה.
המלכה השחורה היא דקה וטמירה
בכל עבדיה מצליפה בשוטה
ורק אותי היא הפכה לכלבלב
מלטפת באדנות את עצם הזנב
כל העבדים מביטים בי כמוקצה
מכיון שאני מהם מופלה
מלכתי מלכתי גם אני רוצה
שתצליפי בי בכוח כזה
המלכה השחורה אכזרית עד מאד
את כל עבדיה קשרה בשלשלאות
ורק אותי כמו כלבלב תפנוקים
קשרה ברצועה עם יהלומים
הם כולם ממני מתרחקים
בזים לי ומתנשאים
מלכתי הנערצת אני כה משתוקק
שתאזקי אותי בשרשרת הכאב
המלכה השחורה אוהבת לקיקה
כל שאר העבדים מלקקים לה את הצוף
אבל את הכלבלב שלה היא מכריחה
להסתפק בריחרוחה
והם כולם מלאים שמחה
לטעום את טעמו של נקטר האלה
מלכת המלכות הלא תתני לי גם
לכל הפחות ליקלוק קטנטן
הם כולם סובלים ונהנים משירותם
מענה אותם ומתענגת על כאבם
ולי נותר רק שבריר של תענוג
להביט בך מגובה הרצפה
לראות מחייכת אליי בהנאה.
נהנית עד כץ מהשפלתי
נהנית ללא הרף מהסבל שלי
המלכה השחורה היא גבוהה ומחוייכת
את כולם ברשעותה מייסרת
אבל את שיא הנאתה היא מקבלת
מהכלבלב הקטן שהיא מגדלת
לפעמים האני הפנימי שלי. זה שמסתתר שם מאחוריו, מרגיש שהוא כלום. ההוא חי את חייו, עובד, אוכל, מבלה. הכל כרגיל. אבל אני האמיתי כמו חי מת. כמעט ולא קיים.
ואז לפעמים, האני הזה מרגיש מלך העולם. מאושר מעצמו ומחובר לסביבתו.
ובין הכלום למלך העולם דבר לא השתנה. וזאת בשבילי תעלומה.
